מתגלגל לי בבוקר צפונה על כביש החוף. על אף הקרירות המורגשת, שמש בהירה מבצבצת לה מבין העננים ושוטפת את הכביש באורה.
הרכב כמו יודע כבר את הדרך בעצמו, ואני כהרגלי נותן למחשבות (הדי מעורפלות בבוקר) לרוץ חופשי.
שיר מעצבן בתחנה אחת גרם לי להעביר לאחרת. הפרסומות גרמו לי להמשיך לנדוד על הסקאלה. שיר אחד בדיוק הסתיים והשדרנית קצת דיברה בעוד השיר הזה החל להתנגן לו בדיוק כשהשמש הסתתרה שוב מאחרי העננים, והחמימות חלפה... ממש כמו בשיר.
הקשבתי לדנה (ברגר) ופתאום הרגשתי כמה השיר הזה נכון גם לי (ולעוד רבים). כמה הקשרים בחיים היו בעצם חמימות חולפת.
כמה פעמים, כשהיה נדמה שהנה, נמצא האושר.. התבדיתי לבסוף. ולפעמים, כבר לא בטוחים מה עלינו לעשות ומה עלינו לחפש, ממש כמו בשיר.
ואז, הגיע הבית המדוייק הזה
"
וכל נגיעה היא שעמום
וכל ראיה מכאיבה לי
לא יודעת מה עלי לעשות
ומה עלי לחפש
כי הכל כל כך חשוב ולא חשוב
"
הנגיעות האלה, שפעם לא היה אכפת אם הן ריקות, הפכו לשעמום.
הראיה לא מכאיבה לי, אבל אני יודע שלרבים היא כואבת כשהם רואים כאלה שהגיעו לאן (או למה) שהם חולמים להגיע
והפוסט הזה.. כל כך חשוב, ולא חשוב :)
אלו הם באמת חיי