את השיר הזה שמעתי לראשונה לפני לא מעט שנים, כשנחשפתי לאלבום "A Child's Adventure" של מריאן פייתפול (אלבום נהדר) והתחלתי לחפש שירים נוספים שלה. הוא נשמע לי אז מאוד עצוב, וקצת רחוק מהמציאות.
עם השנים, נוכחתי שהוא נותר עצוב אבל הרבה יותר קרוב למציאות של אנשים מסויימים שיצא לי להכיר. אנשים שננעלו בתוך עצמם וקצת הלכו לאיבוד.
בסופ"ש האחרון, הוא קפץ לרשימת הצעות השירים ביוטיוב.. ואני אימצתי את ההצעה בחום.
"
קרני השמש של הבוקר נגעו ברכות בעפעפיה של לוסי ג'ורדן ששכבה בחדר השינה הלבן שלה אשר בפרברים. כאשר שכבה מתחת לשמיכה, חולמת על אלף מאהבים... עד אשר העולם הפך כתום והחדר החל להסתובב סביבה.
בגיל 37, היא פתאום הבינה שהיא לעולם לא תיסע ברחובות פריז במכונית ספורט ותחוש את הרוח החמימה מבדרת את שיערה.
אז היא הניחה לטלפון להמשיך לצלצל וישבה במיטתה כשהיא שרה ברכות שירי ילדים קצרים ששיננה בילדותה.
בעלה יצא לעבודה והילדים יצאו לבית הספר.
ויש אפשרויות רבות בשבילה להעביר את היום. היא יכולה לנקות את הבית, לסדר את הפרחים או לרוץ ערומה ברחוב תוך שהיא צועקת בקול.
בגיל 37, היא פתאום הבינה שהיא לעולם לא תיסע ברחובות פריז במכונית ספורט ותחוש את הרוח החמימה מבדרת את שיערה.
אז היא הניחה לטלפון להמשיך לצלצל וישבה במיטתה כשהיא שרה ברכות שירי ילדים קצרים ששיננה בילדותה.
שמש של שעות בין הערביים נגעה ברכות בעיניה של לוסי ג'ורדן על הגג אליו עלתה כשקולות הצחוק הפכו רועשים מדי
היא קדה והשתחווה אל האיש שקרב אליה והושיט לה את ידו. הוא הוביל אותה אל הרכב הלבן הארוך שהמתין מעבר לקהל.
בגיל 37, היא ידעה שמצאה את הנצח. כשנסעה ברחובות פריז כשהרוח החמימה מבדרת את שיערה..."
לא יודע למה אני מפרסם את זה כאן בעצם. אולי יש סיבה שלא ברורה לי.
תשמרו על עצמכם