שוב ערב שישי, הרבה יותר שקט ורגוע מסביב כשהשבוע מאט את הקצב.
החומוס הביתי כבר מוכן, מצטנן לו במקרר לאיטו. הבצק לפיתות (גם הן ביתיות) ברגעים אחרונים של תפיחה.
בגלל הקור, המחמצת מחוזקת הפעם גם בקצת שמרים, להבטיח תפיחה טובה.
יש תחושה נעימה של "בית".
ופתאום, נזכרתי בשיר הזה. סתם ככה בלי סיבה. אז שינסתי אצבעותי ומצאתי אותו ביוטיוב.
ועם השיר, צפו מחשבות וזכרונות. ופתאום, ראיתי את הרמזים
השליטה הראשונה שלי היתה מזמן. אז עוד לא היה אינטרנט ומחשב בכל בית.
היא פשוט התמסרה, ואני פשוט שלטתי. בלי שהיה לי שמץ מושג שלמה שנובע ממני, יש שם. בלי שידעתי שיש עוד כמוני.
אז, זה היה כמו לחיות בחלום. לחיות בתחושה של "אין דברים כאלה".
מתוך אמונה שתפיסת "אין דברים כאלה" היתה נכונה. חזרתי לחיים ה"וניליים" שחייתי קודם.
אחרי הגירושים. יצא לי, בלי שבכלל התכוונתי, להכיר נשים מתמסרות באתרי הכרויות רגילים.
זה קרה פעם, עוד פעם ועוד פעם. רמז אחרי רמז.
כמה סתום בנאדם יכול להיות? :)
בסוף הבנתי את הרמז :)
עכשיו חסרות הלחיים הסמוקות כמו אש, פעימות חזקות של הלב :)
