ייסוריה של המידה הטובה

פעולות שאני עושה כדי לא לאכזב, כדי להוכיח שטובה.

אם הוא מבקש, אני משחקת, אם הוא פוקד אני נטרפת.

שחרור הרצועה מסוכן לנו עכשיו.

(נדרשתי

לכתוב

פוסט

זה)

אבל התחכמתי.

אני כל כך מנסה להיות חזקה.

לעצור את הדמעות בפנים.

לזרום. לא להפגין חולשה.

אבל אני בסופו של יום

אני ילדה בוכה שצריכה ליטוף וחיבוק.

חיבוק כזה שאומר ״את לא הולכת לשום מקום, וגם אני לא.״

הלב שלי החסיר פעימה. לא, לא בקטע רומנטי. החסיר פעימה ונבלע פנימה. כואב. כמו התקף. אל תלך לי. אל תעליב אותי. אל תצחק לי. אל תישאר מולי בלי מענה. אל תוותר עליי. אל תיכנע לי. בהצלחה עם האיזון.    לא נרדמת. אכולת פחד. דברי איתי, אתה אומר. ולהגיד מה שאצלי בפנים זה מאמץ אדיר בשבילי. ולא מסוגלת לפתוח את הפה כי אתה עלול לצחוק ולבטל אותי.  ״יוצא שאת תמיד שותקת, אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל״ . בבקשה לא עוד קשר עם שתיקה חונקת.. אני אברח.

נרות זה כבר לא רומנטי. זה עוד דבר שהיה תמים שנים עד שברגע אחד הציבו אותו למטרה שונה. עומד מעליי. כל כך פוחדת. ויכולה עדיין לשחזר את הטיפה הראשונה הקטנה השקופה-לבנה שירדה כמו מבול אכזרי, ושנייה לפני שנוחתת על עורי החלק, עוצמת עיניים ונשרפת. מגלה עוד חלק מזוכיסטי בי. אני חיה. רוצה עוד.

הניגוד לא איחר לבוא, הבחורה הגיחה עם קוביות קרח והוליכה אותן לאורכי. קר לי. ועכשיו חם. וקר. וחם. ואני מתרגשת וקצת יותר סומכת עליהם כי הם עושים לי טוב. בגוף. בנפש. הדפוקה שלי.

אני לא רוצה לדבר. לא אתך.

אני רוצה שתזיין אותי ותכה אותי עד שאשכח הכל.

"את אשה יפה, את מלכה בלי מלך

מחכה לו שיבוא והוא לא בא

כמו סטירה בלחי, כשהבוקר קר

את נזכרת בחבר לשעבר

לבד לבד, את לבד כל הזמן

לאן לאן את בורחת עכשיו

את מחזיקה את הדמעות כשאת מולי

אני רוצה רק להגיד לך שתדעי

אני אבכה אתך אם רק תבכי

אני שומע את קולך כשהוא נשבר

כולם הולכים בסוף אבל אני נשארתי להקשיב רק לך"

 

--- לא רוצה יותר להחזיק את הדמעות כשאני מולך ---

הוחלטה הכרעה. הכרעה הוחלטה. הוא הכריע. והודיע. מחיתי, בכיתי. אך הוא לא מש מהחלטתו.

נתן לי להתאבל. איתו ובלעדיו. כמו הורה קפדן שנשאר יציב ונחוש בעמדתו ומחנך את הילד. אז הוא הכיל וחיבק וחיכה שאבין ואתרגל. זה היה רע אך סביל.

זה הפסיק להיות סביל כשהוא לקח את החיבוק.

 

אז ביקשת שאדמיין אותך מצליף בי למרגלי מדרגות ההרמיטאז' הא?

ובכן, את המוזיאון הזה ראיתי בנתיים רק מרחוק, וזה לא מנע ממני לדמיין אותך בכל צורה ודרך לידי, מאחוריי, בתוכי ואפילו כצופה בי מן הצד.

שומעת את הלך קול הבס שלך במעמקי ראשי לוחש לי מיני דברים החל בהסברים על המראות שסביבי כמו הקתדרלות הגדולות, הכיכרות והפסלים, וכלה בהוראות מצוות כמו להשחיל את תחתוניי אל כיסך בהסתר והפלקות מחנכות-רכושניות בכל הפניית גבי אליך. 

הבטחתי להתנתק טכנולוגית ואני מקווה שאצליח. תהיתי אם אוכל גם להשאיר מאחור את הפנטזיות היומיומיות ההולכות וגוברות מאז פגשתי אותך אבל כנראה שאיני מסוגלת.

הגוף יודע מה הוא צריך, למה הוא כמה, ממה הוא ניזון באמת.

זה לא רק העונג, זה לא רק הכאב. זה לא בהצלפה החדה שלך ובאצבעותייך הסקרניות שמשתוללות אצלי בפנים. זה השילוב. המשוגע. בין אדם מבוגר וצעיר בו-זמנית עם הערכה אמיתית ואכפתיות ונתינה וידע עצום, לאישה צעירה בתחילת דרכה. המינית אבל לא רק. מי היה מאמין...

 

                                  אני לא אגיד לך עד כמה יפה את

                                                 ונהדרת

              כדי שלא תאהבי את עצמך יותר ממה שאני מסוגל לאהוב אותך.

                                             שלא תברחי לי.

אולי הגיע הזמן להיפתח,

להפסיק להיות צינית כלפי "לדבר על זה".

לתת למקום הזה, להיות יותר מחיפוש מהוסס ואקראי אחר סשן.

לנצל את האנונימיות ולקבל פידבקים מזרים כאן, שמבינים אותי אולי יותר משאר חבריי ה"וניליים".