ייסוריה של המידה הטובה

אף

אחד

לא

יגיד

לי

מה

טוב

בשבילי.

אני כותבת בלי רשות. כבר אין ממי לבקש רשות. אין. אני שוב לבד. שוב ברחתי. 

לאוכל אין טעם, לבושם אין ריח. אין לי חיוך, רק דמעות מרות. 

אתה החלק בפאזל של חיי שהכי מתאים לי, אבל אתה בפאזל של אחרת.

אני מצטערת. מבקשת סליחה. מחילה. תסלח לי על שלא אהבתי אותך כמו שכלבה צריכה. התאהבתי. יותר. מדי.

אני בגמילה הכי קשה שחוויתי בחיי. אני מדממת מבפנים ודומעת מבחוץ. אני על הרצפה מול המראה, מאוננת, משפריצה, בוכה, מדברת לעצמי. אני מנסה בכל כוחי להחזיר את גופי לבעלותי וזה כל כך קשה לי. אני יודעת שלנצח אתה חרוט בי. 

הפרופיל לא ישתנה. אם אני בבעלותו של מישהו זה בבעלותך בלבד. או לבד או שלך, אין באמצע. אין עוד שולטים, אדונים. אין.

ואני שלך ותמיד אהיה אפילו שבחרתי ללכת. אני שלך לנצח אבל ברחתי כי אתה לא שלי בחזרה. אני אמות בשבילך אם אצטרך. אמות.

דירה גבוהה בצפון, עליה צמחים מטפסים,
חדר עם תקרת עץ כשהאורות מעומעמים,
מיטה רחבה עם זכרונות חמים,
ועליה נמצאת על ארבע, אני.
מאחוריי עומד אדוני במלוא שלמותו,
נכנס לתוכי, יוצא מתוכי, לפי קצב הכתבתו.
אני בוכה את האושר, צועקת את הגירוי,
נאחנת את האהבה ולוחשת אל הלא נודע כמה זה מיוחד.
אדוני חוזר ואומר שתענוג לראות את התגובות שלי אליו, את איך שאני נראית, נשמעת, ומרגישה כשהוא לידי, מדבר אליי, מכאיב לי, נוגע בי.
הוא שואל אם יש לי מושג איך זה נראה מהצד ומרוב שגעון מצליחה רק להניד בראשי לשלילה.
ואחרי שהוא הולך אני חושבת על שאלתו, ולא- אין לי מושג איך זה נראה מהצד, אבל אדוני יודע מה הוא אומר. איני יכולה לראות את עצמי מהצד, כשאני על ארבע איני יכולה לראות את עצמי בהשתקפות בעיניו, וכשאני על ארבע ומביטה לצדדים אני מחפשת משהו, מישהי.. לחלוק איתה את הטירוף שמתחולל בי. וכשאדוני יוצא ממני אפילו לרגע אני מתוסכלת וכשהוא מפליק לי אני חושבת לעצמי מה יכל אדוני לעשות בידו השנייה, לו הייתה לידי מישהי..

הסרטים הם רק פלטפורמה לדמיון שלי. לרצון העז שלי שתהיה פה איתי. תתפוס אותי כמו כלבה, מהשיער, תצליף בי, תזיין אותי, תוליך אותי דרך חוריי. תפער אותי. תצבע את הגוף שלי עם הידיים שלך.

אפשר היה לחשוב, יכל לקרות, שהימים האחרונים, בהם אתה מאוד חולה וכתוצאה מכך אתה לא במיטבך ואנחנו לא בשיא התקשורת בנינו, שמשהו ישתבש. שיהיה לי יותר מדי "חופש", זמן לחשוב מחדש, לבחון את הקשר שלי אתך קצת מבחוץ.

יכול היה לקרות שאתפרק מרוב געגוע וארגיש נטושה ויכול היה לקרות שאבין שכל הסיפור הזה לא מתאים לי.

ובעצם, לא קרה כלום. אני בטוחה בך, בנו, כל כך.

בימים האלו דאגתי לך וחשבתי עליך לא פחות אם לא יותר מבדרך כלל. המחשבות שלי לא נדדו לגברים אחרים ולחיים אחרים ולא צפו בי שאלות וספקות. אתה שם ואני פה. ככה זה היה וכך זה כעת. אני פה. שלך. למרות שלפעמים עושה שטויות ומקלה ראש ונותנת לדברים לקרות. אני יודעת שאני מאכזבת ומכעיסה. אבל אני שלך. אני יודעת שלאורך שנים היו לך כלבות שהיו שייכות לך. וזה כבר לא מיוחד בשבילך, לשמוע את המילים הללו.. "אני שלך"... אבל בשבילי הן כן מיוחדות. ומבחינתי הן נדירות. כי אני לא מגיעה לשלב הזה.. של ההתמסרות. אני 99% מהפעמים בורחת, כפי שנוכחת לדעת. אני מרגישה שזו חוצפה לבקש ממך "להעריך" אותי.. על שאני כאן ושלך. אבל אני מדי יום מופתעת מזה מחדש.. זה לא מובן מאליו. כי למרות שאני לא הכי שלמה עם עצמי או אוהבת את עצמי - דבר אחד אני כן, וזה דואגת לעצמי. ואני לא אפקיד את עצמי בידי כל אחד.

אני לא ילדה-כלבונת עיוורת מאוהבת. אני לא משחקת את משחק ה"איזה סקסי שהוא כזה קשוח, אני אמרוד ואראה את תגובתו." לא. כואב לי כשמאכזבת אך עם זאת חשוב לי להישאר נאמנה לעצמי. אני אומרת שאני אוהבת אותך כי יש בך כל מה שאני יכולה לחלום עליו בגבר, וזה גורם לי להעריך אותך כבן אדם. כמה חוזק ובינה.. כמה מסירות ודאגה..כמה יציבות יש בך. יציבות.. אתה אי של שפיות בים הסוער שלי. דווקא אתך השפיות, כשכל אחד מבחוץ יחשוב את ההפך בדיוק. לפעמים אני לא מבינה איך לא כל אחת נמשכת לגברים כמוך.. והבנתי, שאני נועדתי לגבר כזה. וגם עברה בי מחשבה שאולי במרוצת השנים, קשה להכיל גבר כזה שצריך להיות בשליטה כל הזמן ושהמילה האחרונה שלו. צריך המון סבלנות והכלה וויתור. ואז חשבתי על ההפך, על מה יקרה לי במרוצת השנים אם לא אהיה עם גבר כזה. וזה הרבה יותר נורא כי אני רואה את עצמי נופלת ואובדת בקשר כזה. פתאום נזכרתי במשפט הזה, מתוך שיר - "חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע."

רציתי לכתוב לך מייל על געגוע אליך וזה מה שיצא. לפעמים אני תוהה אם אתה מבין אותי, את המחשבות שלי כשאני שופכת אותן בכתב.

אם תתקשר, או תבקר ותחבק כמו שאמרת שתשתדל לעשות, כל מה שאשפוך על דף זה יראה לי מיותר בדיעבד. אבל משום מה, יש לי תחושה שלא אשמע ממך.

אתה יודע, אני הייתי באה במקומך. הייתי מתקשרת. שנינו מתקשים בלבקש עזרה. והפעם ביקשתי, ממך. חשבתי שתעזוב הכל ותרוץ אליי. אם היית זקוק לי הייתי הופכת עולמות כדי להיות לצידך. הבנתי,  לא נאהבים, ולא מפנטזת על זה יותר. ולא מדברים כל שבוע או חודש רק לפעמים. אבל איך זה שכשאני צריכה אותך אתה לא מתרכך? אתה לא משאיר את העבר מאחור, או אולי לא אכפת לך ממני כבר..? לא יכול להיות, אני מכריחה את עצמי להאמין שזה לא יכול להיות. מה שהיה בנינו לא עובר, רק מדוכא כי אין ברירה.

לקחת את פירורי חיי, לקחת לי את השקט. בגללך אני מסתובבת כמו חיה כלואה בכלוב ללא מפלט. אני רוצה לצרוח לשמים ולקרוע את בגדיי, על העוול שעשית לי. אני לא נושמת מאז שביקרת בחדרי חדריי בלי הזמנה, ותוהה אם אנשום שוב בקרוב. אני נושכת את שפתיי מצער ונזכרת שזה מגרה אותך ועולה בי בחילה.

קשה לכלבה להיות בעד עצמה. היא תלויה. ברצון אדונה. נתונה לפקודותיו. זה חונק ומשחרר אותה. זה קשה לה. היא לא מחליטה. היא מאופקת. טועה ומתנצלת. היחסים לא שווים. אסור לדרוש. אסור לרצות. היא חיה כדי לרצות את אדונה. והוא טוב אליה. והוא מבין וסבלן ומקשיב לה. ולא עושה לה דווקא. היא חשובה לו. גם הוא מאופק. אבל לא כי הוא צריך. ככה הוא. היא רגישה. היא מוצפת מחשבות ותשוקות נסתרות והן בלועות בתוכה. היא כלואה בעצמה. ולא משנה אם היא תרצה להשתחרר ממנו, ותעשה הכל כדי שהוא ישחרר אותה, היא תישאר עם זה בתוכה. גוף. שרק רוצה שישתמשו בו. שיזיזו אותי ויצליפו בו ויסטרו לי ויזיינו אותו כרכוש. להיות חורים. לספוג כאב. להיחנק מזין בכל החורים. להיחנק משקיקה כשזה איננו. 

לפעמים הצורך שלי בכתיבה, חזק יותר מהצורך שלי לנשום. לפעמים הנשימה פשוט נעצרת כדי לפנות מקום למילים הכתובות. גם להקליט ולהסריט את עצמי ניסיתי. לא הצלחתי.

כשסערה משתוללת אצלי בפנים, אני מעדיפה להעסיק את עצמי בדברים אחרים. שיחת טלפון עם חברה, צפייה בסרט, קריאת ספר ולחיות לכמה דקות חיים של אחרים. לשים מוסיקה בווליום חזק, ללבוש בגדים זנותיים ולרקוד מול המראה. לצאת להליכה.

כשסערה משתוללת אצלי בפנים, אני בורחת. אבל לא תמיד. אני מתוסכלת כי לא יודעת איך לתקן טעויות ובעיקר כי לא מצליחה להימנע מהן.  אז כותבת. הדף יכיל. יקשיב. לא ישפוט, לא יכעס ולא ירחם. מילותיי ודמעותיי לא נוגעות לו.

אז לפעמים אני מרשה לעצמי לספר.

ולפעמים כשאני כותבת, אני בוררת מילים למקרה שמישהו יראה. למקרה שאראה למישהו. פעם לא הייתי מראה. היום יותר.

לפעמים אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה ייחודיות.  לא מצליחה להחליט אם יפה. יום כן יום לא. אבל ייחודית. אני שונאת שאומרים לי שאני דומה לאנשים אחרים.

לפעמים אני רוצה שקט מכל העולם. לנעול את עצמי בחדר ולחיות את עצמי או לפחות את החלומות והפנטזיות שלי. לפעמים אני צריכה לצאת מהעולם שלי ולחוות דברים אחרים. אני נמצאת בקיצוניות. מרגישה שיש חלל שאני צריכה למלא. העיקר לדבר, לארח, לשתות, לעשן, לצחוק. רק לצפות מהצד באנשים נורמליים כדי להרגיש קצת כזו בעצמי.

מזל שיש לי את החברות שלי. הן כבר מכירות אותי, ואוהבות. אני מפחדת להתחיל חברויות חדשות. אני מרגישה שקרנית כשאני חושפת את עצמי בלי החלק הכי חשוב. "איזה שטויות, זה לא הכי חשוב." זה כן הכי חשוב. לי. זו המהות שלי וכשאני לא מתקיימת לפיה, אני שקרנית. והכי נורא זה לשקר לעצמך.

להתחיל שנה ראשונה מתוך ארבע, שבה ברור לי שאשב הרבה על תחת לא חבול. שברור לי שבקושי יהיה לי זמן לשכב על ארבע על הרצפה כדי להרגיע את עצמי. בה אצטרך לדאוג לעצמי למזון ובגדים וסדר וציונים. בלי זמן לטפח את מה שמחזיק אותי יותר מהכל.

הסערה שמשתוללת אצלי בפנים, היא אלימה. היא רוצה להכאיב לי. ובעצם גם אני רוצה זאת בעצמי.

כמה משפיל היה להתחיל לרמוז.. תכאיבו לי.. אל תעשו לי נעים בחוץ, רק בפנים. אל תלטפו, תיסטרו לי כבר לעזאזל.

איזה שקר זה.. לתת למי שקרוב אליי לחשוב שזה רק סוג של משחק מקדים. "אתה תהיה האדון שלי ואני הכלבה שלך.."

במיטה תפליק לי ותעשה שיכאב ואם אפשר תשאיר סימנים כדי שיהיה לי במה להתגאות. זה לא זה... איזה שקר... זה בנשמה שלי. לעזאזל זה טמוע צרוב שרוט עמוק בנשמה שלי. אני מתחילה לפחד מזה. פעם זה היה כדי להרטיב אותי.

יש לי רצונות. זו שליטה מלמטה? העובדה שיש לי רגשות ונטיות למרות שאני שייכת למישהו? לפעמים אנחנו נגד דברים למרות שאנחנו חסרי ניסיון.

למה כשאני פותחת את הפה על הסוד שלי, אני מרגישה אשמה? אני מרגישה צורך לתרץ ולהסביר את עצמי. "באמת שאני זקוקה לזה." זו לא גחמה, זה לא "אקשן לחיים", זו למידה. אני רוצה לחנך את עצמי דרך מישהו אחר. לשחרר. זה כל כך קשה.. זה כל כך מעצבן ולא הוגן ששולטים דורשים ממני בכזו קלות ראש. "אם את כאן, ומגדירה את עצמך ככלבה, תתנהגי בהתאם."

ואם ההתאמה שלך נוגדת לשלי? ואם אני לא ככל הכלבות שהיו לך? ואם אני רוצה להיות "שירה הכלבה" כדי להרגיש שאני לא נאבדת בתוך הכלבה החייתית הזו?

אני חייתית. אני מודעת לזה ואוהבת את זה. זה שורשי, טבעי, פנימי, קדמוני. אני נשלטת. אני זקוקה שישלטו בי. שיהיו אחראיים עליי. שיסירו ממני כובד כדי שאוכל להיות רגועה ולהיות הכי טובה שלי. אני אישה שתעשה את המקסימום רק אם יהיה לי גב חזק של גבר שאני סומכת עליו.

איזו טעות. כמה תלותי ומסוכן זה. לתת את חיי כך. אדם צריך לעמוד בפני עצמו, בלי קשר לאדם אחר. לא יכול להיות שאני לא מצליחה להרגיע ולשמח את עצמי.

זה לא היה אמור להיות כך. מישהו היה צריך להגן עליי פעם. חיפשתי הגנות במחוות שיקריות.

לא עליי אני יושבת ובוכה עכשיו. אלא עליו. על איש שרחוק ממני. חזק יותר מהכל. כמעט ולא ניתן להשפעה חיצונית. האבסורד הוא, שזה מה שאני צריכה. ומצד שני, אני מייחלת יום אחד להצליח לחדור לליבו של אחד כמוהו. ולא, שלא ישחרר.

עולם הפנטזיות הזה.. המחשבות על אהבה טהורה שמבוססת על חברות. ושגם תהיה תשוקה ומשיכה וזיון משוגע אבל גם אסרטיביות וראש על הכתפיים ולא נשכח חוש הומור כמובן. כמה אופציות במהלך השנים.. כמה ניסיונות להתקרב אליי.. אבל אין טעם.. אפילו שמבחוץ הם מושלמים. איזה שיעמום.

 יותר מדי חלומות, אי אפשר את כולם ביחד.

- למה את שלי?

- כי אתה האדם הכי מיוחד שהכרתי בחיים שלי. כי אתה חכם בשכל וברגש. כי אתה דואג לי, לא מוותר עליי, שומר עליי. כי אתה גורם לי לפרוח, לחייך, לפעול נכון. כי לענג אותך גורם לי להיות מאושרת. כי יש בינינו חיבור אמיתי ואתך זה בית.

- לא יכולתי לקבל תשובה יפה מזו.

ימים מטלטלים. אני סירה קטנה בים שאתה. ים גדול מימדים ובעל עומק בלתי נתפש. ים שקט מבחוץ וסוער מבפנים. היה לי נוח בחוף. החול היה רך ושימש לי קרקע יציבה. הים הביט אליי בהזמנה ואני צעדתי לקראתו צעדים גדולים לפנים ולאחור לסירוגין. מהחול היבש הגעתי לחול הלח שנושק לקריאות הים- הגלים. רטיבות החול תחת רגליי נעמה לי, אך השינוי הרתיע אותי. הצעד הקטן לתוך המים שהיה נחוץ לי כל כך, מיאן לבוא. אז נשארתי על החול. רק לאחר סופות חול, הבנתי את מקומי. הים שוב הביט בי. עדיין מזמין אך מעט ספקן. התקרבתי אליו והושטתי את ידיי לתוך המים. שטפתי את פניי, חייכתי ולחשתי, באתי, והפעם כדי להישאר. אז לימדתי את עצמי לקבל את השינויים שחלו בי והפחידו אותי בעבר. נתתי לגלים ולקצף להציף אותי והתמלאתי מבפנים. ועכשיו אני סירה קטנה. סירה שלך. סירה בלב הים שלך. תשיט אותי בים שאתה אדוני. לא אתנגד. אזרום בזרמך ואקשיב לקולך. גם כששקט. גם כשסוער. לא אטבע.

הגוף הזה, הוא שלך. אני בתוך הגוף שלך. אני זו שעוטה אותו. אני מוליכה אותו ממקום למקום. חושפת אותו לשמש ולגשם, לעיר ולכפר. מרקידה אותו, מושיבה אותו, מריצה אותו. כשאני מלטפת אותו אני חושבת עליך. אני יודעת שהוא שלך. כשאני מברישה את שיערות ראשו אני מקפידה על כל שיערה, שלך, שתהיה חלקה. כשאני מחבקת והגוף שלך נוגע בגוף אחר, אני לפעמים מתנצלת מבלי שתדע. אני גם טועה ומזיקה לגופך לפעמים, מכניסה אליו חומרים לא לו, שאני יודעת שאתה לא אוהב ובכל זאת עושה. כי אתה טוב אל גופך, ונותן לי, השומרת שלו, קצת חופש לפעמים, כי זו לא תמיד עבודה קלה. כשגופך נפגע מחוסר תשומת ליבי כמו למשל ממעידה, אני אוחזת בכאב שמרגיש גופך ומקווה שלא תישאר צלקת שתהרוס חלקים מעור הגוף שאני מחזיקה עבורך. כשאתה מחליט שמותר לי לענג את הגוף שלך, אני מרטיטה אותו כשלנגד מחשבתי דמותך הגדולה, בעלי הגוף הזה.. מדמיינת שאתה כאן ומענג בעצמך. מדמיינת שהגוף שלך שאני עוטה, משרת את גופך שעוטה אתה. הגוף שהיה שלי שנים על גבי שנים כבר שלך.