ייסוריה של המידה הטובה

_{אני שונאת שאתה שותק. אני מטרידה את עצמי במחשבה על מקורה של שתיקתך. אי אפשר לדעת אם בכלל ראית את ההודעה ממני. אי אפשר לדעת אם אתה שותק כדי ללמד אותי או כי עסוק.  בכל פעם מחדש יוצאת מדעתי ומכניסה לך מילים לפה ומחשבות לראש ותמיד זה גורם לי לבכות. אתה שונא שאני עושה את זה. יוצאת מקודת הנחה שאני מבינה מה מתרחש במוח הגאוני שלך.}

_{כל שנייה ללא מענה ממך היא נצח בו אני חופרת לעצמי בור להיקבר בו כי אין טעם בלעדיך. הגוף שלי מתקשה ומתחלחל מתחושת העיזבון שפקדה אותו והוא נרטב מהדמעות שמגיעות כאישור אחרון למצבי הירוד. ואתה יודע מה אדוני? אסור לי ליפול למקומות הללו. אסור לי לשכוח שאתה איתי כל הזמן. אני לא מספיק מבינה אותך, ואת המקום שלי בחיים שלך. אני לא מבינה למה אתה בכלל צריך אותי. אבל גם לא אבין. אתה לא תסביר וגם אם תסביר לא אבין. עדיף לי להקשיב לך ולהרפות כבר..}
 

20.07    הנה.. זה מתבשל.. זה מגיע.. האש הקטנה כבר מכלה את כולי. 

אני רוצה את הבלתי אפשרי. לראות ולהרגיש מנקודת המבט שלך.

אני תמיד

כותבת, בוכה, מביעה, מתרפסת, מצטנפת, שואלת, מוחה, מבקשת, מתחננת, מחייכת, מחמיאה, משתפכת. 

אתה בדממה.

אני אומרת לעצמי שאני עושה לך טוב. שאני באה אליך בשביל שנינו. שאתה מזמין אותי בשביל שנינו. כך, כדי שאוכל לתת לך לפרוק עליי, וזה יספק את שנינו. כל אחד ימלא את החלל של עצמו, ביחד. 

אני כבר לא מאמינה.

מילים מילים מילים מילים והכל יכול ללכת לפח כי המעשים מעידים אחרת.

רגע שלך רגע נבעטת החוצה.

אני כבר לא מאמינה.

ואני כבר לא יודעת על מי אני כותבת, ועל איזה מאורע מכל הטלטלות שחוויתי לאחרונה. 

אלו לא מילים שתכננתי לכתוב.
קמתי בבוקר, עדיין קצת הפוכה.
חברה של אמא שלי, הרפלקסולוגית, חיפשה ברגליי מה יצא מאיזון. איפה כואב עמוק בפנים, כל כך עמוק שאני לא מרגישה. היא לחשה לי, משהו תקוע אצלך, משהו שאת צריכה לצעוק מתוכך אך את לא מספרת. את צריכה להוציא את זה, אולי תכתבי?
ואני אומרת לה: ״אכתוב״ ולעצמי אומרת: ״אבל כבר כתבתי.״ ואז חושבת: כנראה לא מספיק. כנראה כתבתי על התחושה שאפפה, ולא נגעתי בגלעין.
שם כואב באמת.
שם דפוק ביותר.
שם כנראה אמצא ייאוש.
אני לא בשלה להגיע לגלעין.
עדיין.

הפחדים באים בלילה, התחושות הרעות מתגנבות אל חדרי מתחת לשמיכתי ואיני יכולה לנוס. סמכתי עליך.. סמכתי עליך שאתה לטובתי.
ייתכן שטעיתי.. אולי בעבורך היני עוד ילדה תועה שצריכה את מכת זרועך.
אולי.
הלוואי שלא. הלוואי שלמרות הכל נגעתי בליבך.
ואולי על עצמי אני כבר לא סומכת.
ייתכן..
ייתכן שהמכות במשך השנתיים שחלפו, הגיעו עד חוש השיפוט שלי והאינטואציה, ופגמו?..
מפחיד אותי נורא.
אני פוחדת עכשיו נורא נורא..
ואולי זה הדאון הזה שדיברת עליו?
רוצה לקום לבוקר עם מציאות שונה. הסימנים יעלמו, הכאב יתאחה והלב יעטף בעוד קרום הגנה.

אני יודעת שאת האהבה שלי אני צריכה להפנות ולמרכז לגבר אחד בלבד. הוא יהיה מאושר, הגבר הזה, אם רק ירפה ויתן לי לתת לו ויצליח לתת לי גם, באופן שונה אבל מאותו מקום בלב.
״שירה, את כלבויניקית״
ואני אומרת; אני פאקינג יודעת אז זה.
ושואלת את עצמי בלב,
מתי כבר אתעשת...

אמרת לי להבין את הדכאון של אחרי, לא להיבהל ממנו אלא לקבל.
אני מנסה לשחזר את התחושות מאתמול אבל אני עדיין בבועה ותחתיי חסרה קרקע יציבה.
זה מרגיש כמו חלום, ואני לא זוכרת את פרטיו אבל מרגישה על עצמי את ההשפעה שלהם. תסביר לי, מה עשיתי שברכיי כך נחבלו? מתי הצלפת בי מבלי שאשים לב? למה האף שלי אדמדם ופי קפוץ מחריקות שיניים. בכל חוריי תרת הלילה ועוד קצת גם בבוהוריים. עם המוסיקה ההיא, ששמעת בצעירותך ועוד מתנגנת בראשי. ועם אישה זרה שפתאום צצה עם מצלמה גדולה ביד, מחכה לפריימים שנספק לה, שיספקו אותנו. שימחישו. אתה האבא ואני הילדה שלך שאתה מזיין חזק ופותח ומרחיב ומשתין ויורק וסוטר וגורר. אני הבובה הקטנה שלך, שאתה בא ובועל אותה מהריק וממלא אותה בעצמך. ולפעמים אני נהנית ולפעמים פוחדת, כי סיפרת לי שאתה רשע, לא אדם נחמד, ואני ממאנת להאמין. ממשיכה לראות בך איש קרוב, חוויה שעושה לי טוב ושאני עושה טוב בחזרה. וחשבתי שזה ימשיך כך ויהיה לי קל. היית יפה אתמול, כמו תמיד אבל יותר. אולי זו התספורת החדשה, החזירה אותך עשור לאחור ונראית לי רענן וטורף. היית יפה והייתי רעבה לכל מה שתחליט עליי, משתוקקת להכיל את כל אורכו של איברך, עד הסוף, בשלושה חורים. הצלחתי.

Sometimes I hate every single stupid word you say
Sometimes I wanna slap you in your whole face
There's no one quite like you
You push all my buttons down
I know life would suck without you

At the same time, I wanna hug you
I wanna wrap my hands around your neck
You're an asshole but I love you
And you make me so mad I ask myself
Why I'm still here, or where could I go
You're the only love I've ever known
But I hate you, I really hate you,
So much, I think it must be
True love
It must be true love
Nothing else can break my heart like
No one else can break my heart like you

אני לא מצליחה להתרכז במאמרים בתנ"ך,

אני רק חושבת עלינו במיטה שלי, הקרה והלא מוצעת.

אני שוכבת על הבטן, קוברת את פניי המתכווצות מכאב,

הרגליים שלך מקבעות את רגליי,

יד אחת שלך מחזיקה בצווארי והשנייה מתנופפת פעם אחר פעם על ישבני.

אחרי הרבה זמן, הזדחלה אליי אותה תחושת ניקוי וריפוי מבפנים.

המכות ממך נתנו לי סיבות לנשום.

ובתוך מספר שניות הבנתי בפעם השנייה לאותו לילה, ש

"הכל בראש".

אם הצלחתי להשפריץ פעם אחת לבד, כשאתה רחוק

ואז שוב, אתך

ואז שוב - אתך - אבל מאנאלי,

ואז הצלחת להרגיע אותי מהמאבק שלי בכאב שחשתי, ולימדת אותי לקבל אותו אליי באהבה ולהכיל אותו, ולתת לו להיות, 

אז הכל בראש.

וכשישבתי עליך וליפפתי את זרועותיי חזק סביבך אחרי הכל,

הרגשתי גם בלב.

חלמתי שאנחנו עוברים לגור יחד.

בחלום, רבנו.

אמרת לי, "תסתמי", 

וכשלא סתמתי,

סטרת לי חזק.

זה השתיק אותי.

והחניק אותי.

סטירה אמיתית...

לא יודעת אם זה רע או טוב..