ייסוריה של המידה הטובה

אלו לא מילים שתכננתי לכתוב.
קמתי בבוקר, עדיין קצת הפוכה.
חברה של אמא שלי, הרפלקסולוגית, חיפשה ברגליי מה יצא מאיזון. איפה כואב עמוק בפנים, כל כך עמוק שאני לא מרגישה. היא לחשה לי, משהו תקוע אצלך, משהו שאת צריכה לצעוק מתוכך אך את לא מספרת. את צריכה להוציא את זה, אולי תכתבי?
ואני אומרת לה: ״אכתוב״ ולעצמי אומרת: ״אבל כבר כתבתי.״ ואז חושבת: כנראה לא מספיק. כנראה כתבתי על התחושה שאפפה, ולא נגעתי בגלעין.
שם כואב באמת.
שם דפוק ביותר.
שם כנראה אמצא ייאוש.
אני לא בשלה להגיע לגלעין.
עדיין.