סקרנות מאוחרת

אתה שולח הודעה רוצה שנגיע

הלב והמוח שלי דוהרים כאילו היו במירוץ. 

והגוף???

הגוף מגיב בלי לשמוע או להקשיב אלי בכלל.

הכל נפער כאילו אני כבר על בירכיי מולך.

כאילו כבר זרועותיי מחבקות בחוזקה את ירכייך

ואצבעותיי מטפסות לפס הדק שמפריד בין הרגליים לישבן שלך.

צמודה ונושמת את המקום הזה שכה חיכיתי לו.

כשזה קורה
כשאתה מצמיד אותי אליך לפינה המיוחדת שלי אצלך על העור
נותן לי לנשום אותך עמוק לתוכי, את כל הזמן שלא ראיתי והרגשתי אותך.
אני מתחילה לנזול מבפנים.
שקט, לא ברור, כובל אותי אליך
מליון שאלות ומילים מתרוצצות בתוכי, והן נשארות בפנים ללא תסכול, מתוך הרגשת חופש מוזרה.
כל כולי שם בשבילך גם כשאני לא תמיד מבינה כמה אתה צריך או יותר נכון מה.
אני אוהבת שאתה משתמש בי. 
אני אוהבת לתת לך אותי ללא מחשבה.
אני אוהבת להרגיש שאתה רוצה בי
אני אוהבת לאתגר את עצמי פיזית ומנטלית בשבילך.
אני אוהבת להפתיע את עצמי
ועוד יותר להפתיע אותו ואותך, אבל אתם לא אוהבים הפתעות :)
אני אוהבת לנסות להבין את הראש שלו מול הראש שלך
אני אוהבת כשהוא מחייך בגללך.
אני אוהבת.

בסופו של ענין זה הכל גם בשבילי נכון? :)


גיל ויין - צבעים (מארח את רון בוחניק)
"...היא רוצה את השקוף
לב פועם בגוף
ולשמוע את השקט..."

מחכה

להיות על הברכיים מולו

ממתינה

לקול קורא לנו לבוא

נזקקת

למגע שלו בעור החשוף שלי

סבלנית

מתוך רצון אמון ורגש

עקשנית

כל כך רוצה לשחרר יותר, הכל...

נותנת

רק תקח כבר 😎

צריכה

זה הרבה יותר מזקוקה, זה לקראת התפוצצות 🤭

לא תמיד יודעת מה אני רוצה.

כל מיני רגשות שמתרוצצות במקביל, עושות בי מלחמה 

העלבון מול הניסיון להבין

התסכול מול הצורך הפשוט להיות במקום שלי

הלב הגואה מול הלב הדואה

הרצון והצורך מול האיפוק הלא תמיד ברור.

האכזבה כשלא קורה מה שאני מייחלת ורוצה  

בעיקר כשאינני מבינה.

הבטן מול הראש, המוח והלב.

הוא ואני

אני והם.

הגרון החנוק מול עיניים הפקוחות

הנדנדה המטלטלת הזו של הצורך,

שלו, שלי ושלו.

רצון מול רצון.

פעימות לב מול פעימות כּוּס 

צעד קדימה, פנימה

צעד אחורה

לפעמים אני לא מבינה. 

מה לעזאזל אני מרגישה?

מה גובר על מה?

מה חשוב ממה?

מה אני רוצה?

רק יודעת שאני מאד רוצה 🙃

בוקר טוב 🙂

בא לי להיות
בובה על חוטים
מופעלים על ידי
העיניים שלך
בובה שהקול שלך
מיצר בה תנועה פנימית
שבאה לידי ביטוי
בשפיכה חיצונית

בא לי לחוות
קורי עכביש דקיקים
מלפפים אותי בחוזקה
אוזקים ידיים רגליים
תלויה בך
כגולם המחכה
שתפתח לו שער
בגודל כנפיו.

מסע 

אני רוצה שתחייך ממני, תמיד❗
גם אם אכעיס אותך שזה יהיה עם מינימום חיוך בלב 😊.

גם אם אני למטה, במצב רוח, או סתם במצב 🤦🏻‍♀.
השמחה שתמיד נמצאת לך בין האוזניים
בין הצלעות ובין הרגליים.

שמה שלא יהיה, אני אהיה חיוך בשבילך.
החיוך שלך 🙃


מה הוא רוצה? 

קצרה היריעה מלספר 😋


תחייכו בספרדית - סופשבוע כבר כאן :)   

תודה לורי על הפוסט הנפלא שלך שחייך לי את הלב ביום מאד לא פשוט שלי וגרם לי להבין מה בסכ"ה אני רוצה :)

בצורה הכי סימבולית שיש אתמול סיימתי אתמול חמישה חודשים מאתגרים עד מאד 
והיום לפני 31 שנים האיש שאיתי ואני שילבנו ידיים ויצאנו לחיים משותפים.
(מזל שיש את פייסבוק להזכיר למוח המחוק שלי שזה קרה ביולי ולא באוגוסט 🤭😛)
אחד הסשנים של החיים עצמם - שיעור ענק על התמסרות קודם כל לעצמי.
הבנה של יכולות ואיך מאפשרים לעצמך חוסר אונים מוחלט.
לא מול אף אחד אחר חוץ מאשר מול היקום ואנוכי :)
ובתוך כל זה להיות עטופה באיש שאיתי כבר מעל 31 שנים, צועד ליד בחוסר אונים שלו מולי
נעזר במי שהוא עבורי ובמי שאני עבורו רק כדי להיות שם, לא לתת לי ליפול.
אני מודה לעצמי שבחרתי בגבר הזה ושהוא בחר בי, ללכת ביחד שנים עם כל העליות המאתגרות והמדרונות התלולים,
אלו שאם לא היה אותן הייתי מוצאת את עצמי למטה.
הוא לי ואני לו, מוצאים כל יום מחדש את הדרך לביחד.
איש שלי, תודה שהאהבה שלך אלי מאפשרת לך להיות איתי גם בימים הממש בלתי נסבלים שלי שרק אתה מכיר אותם❗❣❗
תודה שאתה מאפשר לי להיות איתך בלב פתוח הימים האלה שלך.💙

ושנינו מלופפים באדון שאיתנו מזה שלוש וחצי שנים - כשהוא מאפשר את המקום הבטוח והשקט
שבו אפשר לשכוח גם מההתמודדות ההיא.
המקום הזה בה החיוּת עולה על קלקול הגוף ועל תשישות מטורפת.
מקום שבו למדתי ולומדת הכי הרבה, שמי שאני מבפנים, האישה שאני, המהות שבי היא הנשלטת שאני לו, ולא סכ"ה חלקי גופי.


אוהבת מאד ומאמינה שנכונו לשלושתנו עוד הרבה ימים של טיולים במשעולי החיים השובבים והמעניינים שאנחנו מייצרים לעצמנו

לחיינו
😘🥃🍷🍸😚

https://images.thecage.co.il/profile/profile_78409_3387933755.png?dpr=1.2000000476837158

חכי לו על הגב
עם רגליים פשוקות
וכך תאמרי לו כשהוא יכנס לחדר:
"אני המתנה שלך מהאדון שלנו"
וכשהחיוך וההתרגשות יגרמו לו לנשק אותך
תכווני לו את הראש
לשפתיים שלי, שבין רגלייך.
ולאחר שהוא ילקק ינשק ירטיב וירטב
וכלי זינו יעַמֶד
תסתובבי על ארבע
ואימרי לו שבזכות הסבלנות האין סוף שלו
והאהבה הלא מובנת מאליה שלו אני מרשה לו
לגמור בתוכך.

:)


הכל ענין של זמן... כך הוא אומר....

בוקר טוב :)

יש לה מין מנהג שכזה להשתחרר ולספר לך כל מיני דברים
כשאתה מפתיע אותי.
ללשון שלי יש נטייה לדבר ללא הפסקה
כשראשי עליך ואני כולי התרגשות.
הלשון שלי לא חושבת כשהיא רואה אותך
היא ישר נכנסת לפעולה
ואתה מהר מאד מוצא את הדרך הנכונה לך
להשתמש בה 
ללא מילים

:)

כבר אמרו חזל"נו ש "החיים והמוות ביד הלשון."

תודה


הלב שלי - ישי ריבו 

"מחר ב – 6.00 בבוקר את אצלי."
המילים נזרקות לי אל תוך מסך הטלפון, בזמן שאני קוראת פוסט בענייני חיבוקים.
השפתיים שלי נמתחות לחיוך, בכלל בלי שביקשתי מהן. למרות מעוף הכנפיים שהולך ומתחזק לי בבטן, אני מתאפקת, לא נכנסת אל ההודעה בשלמותה, כראוי לחינוך שלו.
אני מסיימת לקרוא את הפוסט שגורם לי רצון להיות כבר עכשיו בחיבוק המוחץ שלו, ונכנסת להודעה שלו המפרטת איך עלי להגיע אליו למחרת בבוקר ואיך למצוא את המפתח ולהיכנס אליו. "לו את מספרת לאן את הולכת רק כשאת בדרך לרכב שלך." במילים הללו הוא מסיים את ההודעה.
מההתרגשות אני שוכחת לשלוח לו הודעה וכעבור כמה דקות "אני מחכה" מציץ לי מהשם שלו בטלפון שלי.
"מתנצלת אדון שלי. הדופק אצלי לא במקומות הנכונים מאז ההודעה שלך." אני שולחת בתוספת סמייילי של אהבלה, "ברור שאגיע. מקווה שאצליח לישון הלילה."
הסימנים בהודעה הופכים תוך רגע לכחולים ובראש שלי אני רואה את הסימנים הכחולים הללו נטמעים בי.
את השעון אני מכוונת ל 4.45, כשאני מנסה להיזכר מתי קמתי בשעה הזו, אולי בתור נערה, לעבוד בשדות בכותנה, או שמא הלכתי לישון אז...
אני ישנה שינה טרופה, חוששת שלא אתעורר מהשעון, לבן זוגי, למזלי, לא ממש מפריע כל התזוזות המוזרות שלי והוא כנראה חולם חלומות מתוקים, כי רוב הזמן הוא מחייך בעיניים עצומות.
שניה לפני שהשעון מצלצל לי אני מתעוררת, או אולי הוא צלצל וכיביתי אותו מבלי לשים לב במהירות של ציטה. 
כשאני מתנגבת אני מרגישה את הלב מנסה לצאת לי מהגוף, ואיך כולי רטובה, גם במקומות בהם אני כבר אמורה להיות יבשה.
אני נכנסת למקלחת, מצחצחת שיניים, משפשפת את עצמי עם ליפה.
אני מתלבשת, משתדלת לעשות הכל בשקט כדי לא להעיר את האיש שלי שישן לו.
הסנדל נשמט לי לרצפה והוא פוקח עין, " לאן את הולכת בשעה כזו?" הוא מתעורר ברגע כשהוא רואה אותי לבושה. "מה השעה בכלל?" הוא מציץ בנייד שלו וחוזר להביט בי. "מה קרה?" הוא שואל בפנים מעט מודאגות כשהוא רואה שהשעה 5.15.
"לא קרה כלום." אני רוכסת את הסנדלים שלי ושמה על הכתף שלי את התיק שהכנתי אמש, "לא הצלחתי לישון הלילה, אז אני יוצאת לסיבוב קצר."
"את רוצה שאבוא איתך? את בטוחה שהכל בסדר?" הוא מתיישב על המיטה ואני רואה את המצח שלו מתקמט. "אני לא מכיר אותך, לא מצליחה לישון בלילה ובטח לא קמה כלכך מוקדם בגלל זה."
"לכל דבר, מסתבר, יש פעם ראשונה, אני ממש בסדר, אני הולכת ואדבר איתך עוד מעט." אני מנשקת אותו על שפתיו, מעט ארוך מהרגיל ויוצאת.
אני נכנסת לרכב שלי, מרוגשת מאד, שמה את המוזיקה שתגרום לי לנסוע רגוע באופן יחסי אליו ומתחילה בנסיעה.
הפעם הוא ביקש שלא אסמס, מת אני יוצאת ומתי אני מגיעה, אלא אגיע בדיוק בזמן ואכנס עם המפתח שהשאיר לי.
ביציאה מהעיר אני נעצרת בתחנת אוטובוס קרובה ומסמסת לבן זוגי "האדון שלנו קרא לי לבוא אליו הבוקר וביקש שאיידע אותך רק כשאהיה בדרך אליו, אז תמשיך לישון בשקט." מוסיפה סמיילי מחייך מאד ונשיקה. מכניסה את הטלפון לתיק וממשיכה בנסיעה אליו.

השירים ששמתי לי בפלייליסט לנסיעות שכאלה לא באמת מרגיעים לי את הדופק שדוהר על 200 קמ"ש.
אני מתמקדת ברגל שלוחצת על דוושת הגז כדי שהמכונית לא תגיע למהירות הלב המטורף שלי, מתרכזת בכביש ובמחשבה שעלי להגיע לשם בריאה ושלמה ומבלי לפצוע אף אחד בדרך אליו. וזה הדבר היחיד שמצליח לגרום לי להירגע מעט.
אני מגיעה סוף סוף, מדוממת את המנוע, מכבה את המוזיקה ונושמת נשימה עמוקה של רווחה. דרך של כ-חצי שעה נראתה לי כמו שעה.
בודקת את עצמי שאני לבושה כמו שביקש, הפעם גם הצבעים היו לו חשובים, מה שהתמיהה אותי מאד.
מציצה בתיק מוודאת ששום דבר לא נפל ממנו ויוצאת מהרכב.
בדרך הקצרצרה בין המכונית לדלת, אני מרגישה איך הרטיבות מאיימת לפרוץ כל סכר נפשי או פיזי.
רחש הרוח השקט של הבוקר, השמש שמברכת בעדינות עדיין, והדממה שבבית ממול נעימים לי עד מאד. כאילו לוחשים לי על בוקר מרתק שהולך להיות.
רגע לפני שאני מוצאת את המפתח במקום בו הוא אמר לי שיהיה, אני מציצה בווטסאפ "נראה לך שאני יכול לחזור לישון עכשיו," אני רואה את המילים שנשלחו מבן זוגי, בתוספת לב אדום וגדול, "אני מתרגש מידי, אז כבר אקום ואלך לעבודה, תכתבי לי כשתוכלי."אני משתיקה את הטלפון ונכנסת פנימה אל הבית השקט.

אני מניחה את התיק במקום שנאמר לי ועולה במדרגה הראשונה מתוך החמש שעלי לעלות כדי להגיע לחדר השינה שלו.
אני נעצרת לשמע קולות שמגיעים מהחדר שלו. תוהה אם הוא אמר לי משהו ולא שמעתי.
במדרגה השניה אני מבינה שאני שומעת אישה גונחת וגם מדברת. אני נעמדת, מתלבטת עם להמשיך לעלות או לחזור אחורה, אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפי ההפתעה הזו.
הלב מאיץ מהירות, הראש מתחיל להעביר כל מיני תמונות מול העיניים, התחושה בשיפולי הבטן היא כאילו מישהו נושך ונושק בבת אחת.
אני לא מצליחה להרים את הרגל למדרגה השלישית, "בשש בדיוק נכנסת, כמה זמן לוקח לך להגיע אל תוך החדר?" אני שומעת את קולו רועם, בפעם הראשונה מאז שאני מכירה אותו.
הרגל נענית סוף סוף לבקשת המוח להמשיך לעלות, או שזה תגובה מיידית לקולו...
אני נעמדת בפתח החדר, הוא בחצי ישיבה, עיניו מתרוממות וננעצות בעיני.
אישה עם שיער ארוך, גוף, שמהמקום בו אני עומדת נראה חטוב עד מאד ובעלת שדיים גדולים וכבדים משלי {טוב, זו לא חכמה גדולה :P} נָעה קדימה ואחורה עם הזין שלו בתוך הפה שלה.
משהו בי מתבאס מאד, ציפיתי שאני אעיר אותו בגופי, בלשון שלי, בפה שלי. התחושות שלי לא ברורות לי, מצד אחד אני חנוקה מעלבון ומצד שני אני מתרגשת בטירוף, משהו בתוכי מחייך ומשהו אחר בתוכי מאד כועס.
העיניים שלו מצטמצמות ומחייכות אלי, היד שלו מקבעת את הראש של ההיא שנמצאת לו בין הרגליים. "למה את מחכה? בואי תגידי לי שלום." הוא מסמן לי בידו הפנויה על השפתיים שלו.

אל תתבאסו - אתם מוזמנים להוסיף סוף משלכם או לחכות להמשך שאולי יבוא :)
בוקר טוב אנשימים }{

הימים האלה שבהם אני רוצה וגם זקוקה להיות עטופה

כמו מתנה קשורה בחבל קטיפה.

שמורה, מוגנת כמו בובה שבירה, אולי קצת מקולקלת :)

זמנים בהם אני רוצה להרגיש איך אני מגולגלת בבד רך 

עטוף בניילון קשיח

יש לי רק את האפשרות לנשום ולחלום.

להיות עמוק בתוך עצמי

תוך כדי שאני מרגישה אותך.

הימים האלה שזה לא קורה.

אני נופלת.

החיים שלי הם חיים שבאים מאהבה.

אני עושה הכל מהמקום הזה ואם לא אז לא עושה, כי זה יוצא חמוץ ולא נעים או טעים לאפחד.

נשמע יומרני, אבל זה מה יש וזו מי שאני.

פה באתר זה התחלתי לכתוב, לחשוף הכי עמוק ורחוק שרציתי ויכולתי (בכל זאת אני לא חיה רק עם עצמי 🙂)

לאהבה יש כמות ביטוי והתבטאות רחבים כמו כמות האנשים בעולם.

ומשום מה כשביטויי אהבה מגיעים ממקום לכאורה קשוח יותר, נוקשה או כואב בעיני מישהו אחר, אנשים ירתעו ולא יקבלו את זה כביטוי אהבה. ( אני מדברת על הסכמה ורצון הדדים, לא מתוך ריצוי שלא מרצון אמיתי.) לא רק שלא יקבלו, גם יסתכלו על זה בפחד עד גועל.

אני תוהה למה ומדוע, אנשים לא יכולים לצאת מעורם מעט ולראות ולהבין שלכל אדם יש דרך ולב משלו.

למה ומדוע אנשים לא מבינים שמותר לאחר לחשוב ולחיות אחרת.

להרגיש ולכאוב שונה

לאהוב וללטף בדרכים פחות מוכרות.

והקנאה, איך היא נכנסת לכאן?

לעתים אני חושבת שחוסר קבלת דרך האחר היא סוג של קנאה.

"איך זה שהיא עושה מה שהיא רוצה ואני לא?" אז מקטינים, שמים את הפחות מוכר, היותר מפחיד אולי, למטה, להסתיר שלא יתעוררו השדים המעוררים 🙃😋

אדם יכול לאהוב במלא דרכים וצורות, לעתים זה קשור לקשר שנוצר בכלל.

אנחנו לומדים אותנו כל הזמן, גם לתת ולקבל אהבה.

מצרך כל כך נצרך שמשום מה מפחיד הרבה אנשים.

תאהבו, מה אכפת לכם לאהוב עם כל הלב.

מה יקרה, תפגעו כי מישהו לא אהב אתכם כמו שאתם אותו? 

ומה הפסדתם מזה?? כלום ושום דבר.

הרווחתם כאב לב שלימד אותכם מהי אהבה בשבילכם.

כל כך הרבה ביטויי אהבה יש.

כולנו רוצים להיות נאהבים, להרגיש שהעולם סובב סביבנו כשהאהוב\ה\ים לצידנו. 

אני מרגישה אהובה כשאני עבורו והוא עושה בי כרצונו שהוא גם רצוני.

תרגישו, פשוט תרגישו

כואב יותר

כואב פחות

פיזית

מנטאלית

תקשיבו לידיים כשהן נוגעות

תרגישו את השפתיים כשהן מדברות

תחושו את העיניים כשהן סגורות או פקוחות.

וכשאתם אוהבים תזכרו להביע את זה בצורה שמוכרת למוּשא האהבה

כי לכל אחד יש את דרכו ומותר מותר לדבר על אהבה גם בדרך פחות מוכרת.

כל זה יכול לקרות כשאנחנו קודם כל אוהבים את עצמינו בדיוק כפי שאנחנו, בכל מידת גוף ומידת לב וראש 🙂

שבוע טוב אנשימים

@כלובי למה אני חייבת להיות מנויה בשביל לשים תמונה בבלוג?? 🤔

https://thecage.co.il/userpics/88409/normal_8X7A3132.JPG