בדחיית הסיפוקים או יותר נכון היא שואפת לאפססס.
לפעמים השפתיים שלי לא מצליחות להדביק את לשוני לחיכי
ואין אף אחד, באותם רגעים,
שיקשור חזק והיטב, יתפור או יאזוק את המחשבות, הרגשות והמילים שלי
לעמוד השדרה שלי.
תסתמי, אני אומרת לעצמי.
סבלנות - שמתם לב שסבלנות וסבל משחקים באותן האותיות??? 🙃
אבל
זה כמעט אפעם לא יותר חזק מהרצון שלו לשמוע את כל מה שמתרוצץ בתוכי
לטוב ולרע
לשמח ולעצוב
תסכול ושחרור
ואז אני משחררת את הטורנדו שבתוכי
המילים לא יודעות לאן לעוף קודם
הכל נשאב ומתערבל
והלב שלי מתבהר
הסערה קצת שוככת, עד לעונג הבא.
למדתי שחשוב שהיא עוברת בזמן באמת ואז היא מזיזה אצלו את השוט או השפתיים 😎
(גם אם קוראים אותה הרבה אחרי אפשר להרגיש מה היה באותום רגעים)
וכשזה בחוץ אי אפשר לשפשף את המנורה שאני ולהחזיר הכל פנימה.
הכל חשוף, פרוץ, פתוח, ערום.
אפשר לאהוב אותי ככה?...
אולי אני בכלל הג'יני??
בוקר טוב 🙂