מזמן לא כתבתי כאן...אצלי במחברת נכתבות לא מעט מילים, שורות
לרוב, מזה שנים, כשאני כותבת, מוצאת עצמי כותבת בחרוזים,
לא מדברת כך ולא חושבת כך, אך כשהמילים נכתבות הן דורשות משקל
מבקשות מראה במילה אחרת, הסתכלות נוספת על אותה אות...
לא יודעת למה כותבת את כאן ועכשיו, הייתה לי שיחה עם עצמי בעניין
ניסיתי להבין למה כל כך הרבה מאד ממה שיש לי להגיד לעצמי
נכתב כך, בחריזה כזו או אחרת, סוג של ריקוד מילה עם משפט, הברה עם מילה..
אין הבנה, רק הוויה..
מקביל למקום בו אני נמצאת כרגע, פתאום בגיל 50 מוותרת על הלמה,
מוותרת על ההבנה נמצאת בכאן ועכשיו .
נותנת לעצמי להיות מובלת לתוך עולם ומקום שעושה לי רק טוב ומשליך לכל חלק אחר בחיי ובגופי.
מנסה לחבר ראש, נפש וגוף ללא הבנה רק עם הוויה.
רק להרגיש לא לחשוב
זה הרי עושה כלכך טוב
הוא מאפשר לנו מרחב תעופה בנחישות, ביטחון ורוגע שהוא משרה עלינו.
"שום דבר כבר לא צריך להפריע לך, את בת 50. שחררי"
ובכל זאת לא פשוט, זו לא לחיצה כל כפתור המפלט.....
אבל זה קורה וזה מותיר אותי מתרגשת ומהורהרת כל פעם מחדש
איפה הייתי קודם?
לפתוח את השער
לא לפחד שם ביער
לתת לרגשות לזרום
לתחושות להפליג למרום
לזו ההרגשה להתמכר
על כל כולי לוותר
לפרוש כנפיים להשתחרר
ואותי לאהוב לאפשֶר
האם לעוף אתה מסוגל
איתי בחלום לנסוק אל על
להמריא לאן לא אדע
ביחד פחד לא נירא
