סקרנות מאוחרת

שאני מרגישה את חוסר השקט, (הוא תמיד נמצא אצלי באיזו פינה, מציץ וחוזר למקומו), גדל ומתגבר, עולה למעלה מכביד על החזה, לא נותן לידָיי מנוח, יורד למטה ובודק אם אפשר אולי לפרוק אותו, לשחרר אותו מכיוון הזה.  
מנסה לפרק אותו לגורמים, להבין האם זו חרדה, מתח, חוסר ודאות שנוצרים מהמצב הקיים, או אולי ההורמונים מדברים, הימים הללו של החודש.
לא מצליחה לאבחן, זה מרגיש לי מעורבב ביחד ההורמונים הארורים הללו שמתרוצצים לי בגוף רק מגבירים את חוסר השקט הפנימי. לי ולגופי לא באמת משנה מה המקור, מה שברור הוא שזה צריך פירוק, מקום ודרך לצאת החוצה ממני, אחרת כל המתקרב יחטוף גץ.
קשה לי להיות במקום אחד. זזה בבית מהכביסה לכלים. קצת סדר בדברים שלא מגיעה אליהם. מנסה לכתוב, אולי זה יעזור כמעה.
זה לא מספיק. הוא ממשיך להציק ולהזיז אותי, אפילו הפה שלי פעיל יותר מהרגיל.
אימון ספורט עושה לי טוב, משחרר חלק מהרעש שבתוכי, אבל לא את כל מה שצריך להשתחרר.

ואז אני מבינה שבתוך החוסר שקט הזה יש את הצורך הזה, הרצון הזה למשהו חיצוני, כואב, מכריח, שיגרום לי לשחרר עד כדי דמעות, שיגרום לי להתכנס בתוך עצמי ולתת לרעש לצאת.
מישהו שלא מוותר לי ודורש ממני לפתוח עוד ועוד, דורש ממני להמתח עוד ועוד.
כשיש לי את זה אני משחררת, מתפרקת, ראש נפש וגוף מתאחדים, נמצאת במקום אחד כולי ומאפשרת לרעש הזה להתפרק לו החוצה.
אני מרגישה את הרעש מתפוגג לו דרך רעד הגוף.
נעלם לו בעזרת הנפש שמפרפרת לה שם בין עונג לכאב, בין הקשבה לאובדן הכרה.
ההתנתקות שמגיעה מחוסר צורך לחשוב.
שקט מבורך, געש רעד ורעש אחרים מציפים אותי, והגוף כמו בלון  שהאוויר יצא ממנו, צונח למצב ישיבה רגוע, אפשר לנוח עכשיו.

התזזית הקטנה שלא מוותרת לי זוחלת חזרה לפינתה ומאפשרת לי קצת שלווה עד הפעם הבאה.

הבנה נפלאה בשבילי. יש לי מקום לפרוק להתפרק 
ההבנות אלו הגיעו בשנה האחרונה, ובעיקר בחודשיים האחרונים,  עדיף מאוחר מאשר לעולם לא 

פתאם הבנתי שמשהו מאד דומה כתבתי לפני כשבוע, כנראה שאצטרך לכתוב ולדבר עם עצמי :)  עוד כמה פעמים,
כדי באמת להפנים את מה שקורה לי, את הטוב שזה עושה לי, את המקום והמרחב שזה מאפשר לי.

שרק יגיע אלינו שבוע שקט
ושילדינו יחזרו בריאים, שלמים ומהר הבייתה