סקרנות מאוחרת

הידיעה הזו שבמשך כל היום הייתה שמועה
פשוט הכתה בי, פשוטו כמשמעו, אגרוף בבטן.
גם ככה הגוש בגרון גדל עם כל חייל שנהרג.
למרבית מחברותי ילד בצבא, לחלק יותר מאחד,
רובם ככולם בסדיר, בתוך או קרוב לאיזורי הלחימה הלב כבד ממילא.
הבן שלי, האמצעי, שירת בגולני מס חודשים עד ששוחרר מהצבא עקב בעיות בריאות.
חבריו הם הלוחמים שנמצאים שם עכשיו עמוק בפנים.
הוא שולח לנו הודעה כשאנחנו מחוץ לבית, שניים מהם נהרגו, נפלו.
הלב מתפוצץ, הרגשות קשים ומעורבים. אני חושבת על האימהות והאבות שנכנסים למעגל השכול הקשה.
חושבת עליו, ילד שלא מדבר הרבה, לא משתף כמעט, נפתח מעט השנה אחרי הסיפור שלו עם צבא הגנה לישראל, (שבחר לוותר עליו עקב חוסר רצון להתמודד)
מה הוא מרגיש, על מה הוא חושב, איך יתמודד עכשיו עם כל הרגשות והמחשבות שיציפו אותו.
איך אני יכולה לקחת את כל זה ממנו. יודעת שזה בלתי אפשרי, יודעת שעוד הרבה מחבריו נמצאים שם, כל אחד בגדוד וחיִל אחר.
יודעת שהוא ימשיך לתפקד כאילו כלום לא קרה, אבל מה שהולך שם בפנים לילד בן 20....
כשהילדים שלנו מצטרפים למעגל הכאב, זה קשה שבעתיים.
הלב בוכה פשוט בוכה, ואיתו גם העיניים והגוף 

יהי זכרם ברוך