כשאני כותבת אני משקפת לעצמי את עצמי, מה שעובר עלי,
איך אני רואה את מה שקרה, שיקרה.
כותבת לעצמי, לעיתים לחדד את עצמי לעצמי
לעיתים להוציא את הכאב או הכעס הלאה ממני,
לפעמים פשוט הוצאת מעט לחץ מהעומס שבנפש
לעיתים פשוט הנפש צריכה לרוקן, לתת מקום למשהו אחר.
כשאני כותבת המילים זורמות לדף ורק כשחוט המחשבה פוסק מלכת תפסיק היד להקליד והעיניים מתחילות לראות את המילים והאותיות.
נותנת לעצמי עוד רגע לתיקון שגיאות כאלה ואחרות.
לוודא שניסחתי את עצמי לעצמי כמו שאני חווה, מרגישה ורוצה .
לפעמים זו תחושה בוערת ולפעמים פחות.
לא משנה מה התחושה, כשאני מסיימת יש מין תחושת התרוקנות.
לעתים זה מספיק ולעיתים מרגיש לי לשים את זה גם כאן זו התשובה היחידה שיכולתי לתת לו כששאל למה בבלוג,
למה אחרים צריכים להיות שותפים לדברים שהם רק שלך.
כאן הרוב מכיר אותי כניק
כאן אני כותבת ולא פוגעת באף אחד.
אני כותבת וכתבתי לא מעט, מעט מאד מגיע לכאן
כנראה שמה שמגיע לכאן צריך לצאת הכי רחוק ממני שאפשר
או אולי הכי קרוב שאפשר...
יש דברים שנשארים במחברת
יש דברים שמוצאים עצמם לשיחות בנינו
יש דברים שמוצאים דרכם לשיחות בנינו לבינו
ויש דברים שמוצאים דרכם לכאן
ככה מרגיש לי זו גם תשובה לא?
