סקרנות מאוחרת

את שקטה, הוא אומר לי.
הוא רגיל לראות אותי
סוערת 
מטולטלת
בין כעס לחיבוק
בין תקווה לפחד
בין שמחה לעצב 
בין מועקה להקלה.
בין בכי לצחוק משחרר
בין חיוך לדמעה
בין ויכוח לשיחה
בין פעילות בלתי פוסקת
לבטלה מוחלטת.

שקטה זה לא מוכר לו.

המטוטלת היא בפנים עכשיו
אין טעם שכולם יראו
וישמעו אותה
כל שנשאר זה לחכות.

{תוהה האם לשתף,
האם חברה תקל עלי את המשא?
תרכך את זמן חוסר הידיעה והוודאות ?)