מסתבר שיש בי רעב
זו כנראה הילדה הקטנה שבי שמגיעה לרעב כזה שחונק את גרוני בדמעות ועצבים.
אין לי מושג למה, תחושת הרעב היא תחושה נעימה לי, אבל הופכת במהרה, אם לא משביעה את עצמי ולו בקמצוץ, למשהו שמאד קשה לי איתו - לא כדאי להיות בקרבתי כשאני רעבה. ואולי כן?...תלוי לְמה אני רעבה.
אם רעבה לאוכל, למשהו ימלא את בטני ותאי המוח שלי, כדאי להתרחק ממני כיוון שאינני נחמדה כלל וכלל.
את הרעב האחר שלי למדתי להסתיר, לעיתים לא להשביע כלל, אפילו לא במעט, למדתי להחביא את הצורך אפילו מעצמי.
{ככל הנראה בגיל צעיר מאד, עד שהודחק כמעט לגמרי}
כיצד יכול להיות שאני רעבה לצורך שאינו קיומי, משהו שאפשר גם בלעדיו, אם רק לומדים איך...
מעולם לא העלתי בדעתי שהשימוש במילה רעב, יכול להיות גם לדבר מה שאינו קיומי, שאינו חיים ומוות.
כנראה שלימדתי את עצמי היטב במשך השנים, או שאולי לא הייתי מודעת לצורך, לרעב הזה שלי.
כל פעם שהוא ואני משוחחים על העבר שלנו, אני יותר ויותר מבינה כמה הייתי רעבה, כמה הייתי זקוקה ולא הבנתי את זה, לא ידעתי\יכולתי לבקש.
לא ידעתי שהתחושות, המחשבות, הפנטזיות שלי ברות השגה וקיום בעולם הזה.
לבקש זה משהו שצריך ללמוד לא לפחד לעשות.
אולי בילדותי בקשותיי ברובן לא נענו וכך לימדתי את עצמי לא לבקש, ממילא לא אקבל.
לימדתי את עצמי להגיע לאן שאוכל בכוחות עצמי ולמה שלא אצליח לבד, אז לא.
ויתכן גם שזו המהות שאיתה נולדתי ולא בהכרח, דרך חיים שחוויתי.
אבל זה כלכך עמוק אצלי עד כדי כך שאני נעלבת ולעיתים כועסת כשאני לא מבקשת
אבל מצפה מהאדם הקרוב לי ביותר להבין שאני רוצה ולא יכולה\יודעת לבקש - משוגעת כבר אמרנו לא?
כך שנים נשארתי רעבה, בלי לדעת בדיוק רעב לְמה? לְמִי, איזה צורך הוא ממלא בחיי, מאז שהתחלתי לחשוף אותו להתייחס אליו ולהתחיל להאכיל אותו,
אני מרגישה חיה יותר, חופשיה יותר, אפילו חברותית יותר....
יודעת היום שאני זקוקה לביטחון גדול ומלא ולידיעה שאני מאד רצוּיה כדי להיות מסוגלת לבקש
וכשזה קורה אני מצליחה, עדיין לא במילים מדויקות ובחופש מוחלט, אבל מצליחה ,לכתוב, או להגיד, מה אני רוצה, מבקשת.
לְמָה אני רעבה.
