מדברת מקשיבה
כותבת, נשברת
קשובה, מפנימה
חושבת, מתפוררת
מחפשת אותי
אותו, אותנו
האם אפשרי
שאין אנחנו
מילים ולחן: שלמה ארצי
מה אני מבקש לי? לא הרבה,
את זה כל מה שיש לי, בסביבה,
בין הצער לאושר, מחפש לי,
טיפת אהבה.
מה שאני מבקשת זה דומה,
לפעמים מתכנסת, ושונאת,
לפעמים מסתפקת בלנשק,
לך ת'דמעה.
ככה זה שיש שניים, מסתבר,
זה תמיד פעמיים, לדבר,
זה נותן לי ת'כוח,
להתגבר גם על מאה מכות.
ככה זה שיש שניים, זה הרבה,
זה תמיד פעמיים, לדבר,
לא זה לא בשמיים, זה מה ש
גורם לי לבכות.
אל תבכי לא הפעם, אל תבכי,
לא אחזיק מעמד מול ים הבכי,
ואם בא לך לזוז קצת תרקדי,
אני פה בסביבה.
שים לי יד על פני זה שוב מזכיר,
איך נישקת אותי פעם מול העיר,
נעורינו היו אז מתוקים,
כי היתה שם אהבה.
ושוב יושבים ומשוחחים
מאין באנו ולאן אנו הולכים
נקודות השקה, קווים מקבילים
מציירים עיגולים, קו עוטף קו
כמו המילוי הטמון בין בצק ועליו.
אם הנפש חפצה
בצק ומילוי רוצה
עליה לדעת ולהבין הציפייה
כי לא קלה היא אהבת האפייה.
לחיך האוכל הבצק יטעם
אם מרכיביו באהבה יאספו
ביד אוהבת וחזקה למרקם
של שלם ורך יעורבבו
עד למידה המתאימה
של הנפש הכמהה
להכין את המילוי
כך מאד רצוי.
רידוד הבצק, מלאכת מחשבת
של הגוף והיד האוהבת
מעט כוח ונחישות
מרדדים אותו ברכות
לגודל ולעובי המְרצֶה
את יד האופֶה.
באהבה והשלמה נפרס
לקבל את המילוי נדרש
האיחוד בין השניים
יפה הוא שבעתיים
היד היודעת מלאכתה
את הבצק תלפף בעצמתה
ייכנע המילוי וייטמע
בין עלי הבצק יירגע
