המסע הזה
שאתה עובר
למסע כזה
צריך חבר
לדרך הזו
עליות תלולות
בדרך הזו
ירידות ותהומות
למסע הזה
צריך כוחות
במסע הזה
ידי קשורות
אנחנו כאן מחכים
יודעים שתחזור
והם לא מבינים
איך, גם את זה , תעבור.
יושבת כותבת
מלאת רגשות
חושבת, דוממת
עיניים דומעות
הלב דואב
הבטן חסומה
שם זה כואב
בפנים, בדְמָמָה
כואב לי עלינו
בוכה על עצמי
רוצה בשבילינו
יכולה רק בשבילי
לא קל לי האיפוק...ההמתנה
אני משוחחת עם עצמי בתוכי [אפחד לא רואה :)] לא מעט, עמוק בפנים, במקלחת, ברכב....סתם כשהולכת ברחוב...הרהורים שכאלה שהם ממש שיחה _ פסיכית כבר אמרתי לא?
אני לא מחפשת הנהוני הסכמה, וכדומה, אפילו להיפך... אני לא מחפשת חיבוק שיגיד לי כל מה שאת אומרת וכותבת נכון הוא.
הרי אלו דברים שחשה שהנפש שלי מדברת אותם גם אם לעיתים השכל נאבק בה, היא לא מוותרת.
ואז אני כותבת, כי קשה לי להשאיר את המאבק פנימה.. על הדף הוא יוצא ממני, מרוקן ממני קצת
אולי מבקשת תגובות לדברים, כי אינני יודעת אם נכון ומותר לי כלל לרצות או להרגיש כך....
וכשאני כותבת היד לרוב מכוונת למילים בחרוזים, כאילו לצייר לי את הרגשות והמחשבות
זה לוקח אותי במחשבות לאיורים שאני עושה מידי פעם, קוראת להם צורות וצבעים,
ההשראה היא מהשבטים האפריקאים בעיקר.
הם ביטאו את עצמם בעזרת הציורים, מוטיבים חוזרים, סימנים, צורות וצבעים
התחילו בקווים חיצוניים שתחמו את הצורות והמוטיבים ואז מלאו אותם בצבעים,
כשתמיד יש אוויר ומקום למוטיב או לצורה הבאה....
לכל אחד יש את חייו ואין ספק שחיי טובים ולא קשים,
אבל מעולם לא שמתי את עצמי מול אף אדם כהשוואה,
אותי לא מעניין ה"דשא של השכן".
תמיד אעדיף שיזדקקו לי מאשר שאני אזדקק למישהו או משהו
בימים אלו אני קצת במקום של הזדקקות וזה לא פשוט לי.
השיר הזה התנגן לי בראש כל היום...
אני אוהבת את רחל וחלק נכבד משיריה, מילותיה.
מחשים אתה ואני
ממתינים אני ואתה
בסתרי עוקמני עלטה
ודממה בסתרי עוקמני
לא אושיט את ידי- התבין ?
לא אוחז בידך להנחות
אחשה ואמתין לאות
אחשה אמתין....
