אתה שואל
כן כלפי חוץ הכל מרומז אצלי, הבוטות מפחידה אותי, לא הבוטות שאני מקבלת, אלא הבוטות שיכולה לצאת ממני, מפחידה אותי ברמות כואבות.
אז היא נשארת שם עמוק עמוק בתוכי. עמוק עמוק למטה בגופי, נזהרת לא לזרום בנהר הלב בנחלי הורידים, כדי שלא אכאב ולא אכאיב.
אני רומזת גם כדי לא לקבל דחיה שוב ושוב.
אני אישה של ניגודים...הרבה ניגודים במגוון ובמנעד רחב יותר ממה שאתה יכול לתאר לך.
רומזת אך מצפה לאמירה ישירה
רוצה לדעת הכל, האי וודאות מרגישה לי כמו תהום
ומצד שני כשהדלת נפתחת אל המידע לא פעם אני בוחרת לא לראות ולא לדעת.
משפילה מבט אך זקוקה לראות ולשמוע את העיניים.
הקול אין כמו לשמוע ולהקשיב לקול
במיוחד אם זה מהמנעד שגורם לנפש לרטוט
רק אל תבקש ממני להשמיע את שלי
קופצת ראש למים קרים
אך לא חסרים פחדים מהסלעים המסתתרים
לפעמים הסלעים קטנים ועגולים לעיתים הם גדולים וחדים
לא הכל רואים מהמקום בו אני עומדת
לא אתה ולא אני
אני קופצת, המים יקפיאו ברגע שאגע בהם
אל הסלעים אני מודעת, מנסה להחליק לידם
לא להיפצע מהחדים שבהם.
העגולים בצד אחד וחדים מצידם האחר
הם אלו שעלי להיזהר מפניהם
קוראים לי לבוא שולחים ידיים חמות
המפשירות מעט את המים הקפואים
מבינות, מערסלות.
מזכירות לי כמה אני אוהבת את המים הזורמים
כמה המים מזכירים לי אותי
שוצפים וקוצפים, נרגעים ומקבלים
זורמים בשטף חזק ולא מוותר
כדי לעבור מעל או ליד סלע גדול ועיקש
זרם המחשבות והתחושות, כמו זרם המים
מחשבה רודפת מחשבה
תחושה רודפת תחושה
ואני נישאת בזרמים שמציפים אותי
