סקרנות מאוחרת

הרגע הזה שאני חובטת במיטה עם המחבט שהוא קנה
מוציאה עם חבטה חצי אנחה חצי צעקה
קולות שיוצאים לי עמוק מהבטן ממרכז האגן
תרגיל בשחרור, דרך להכרת הכעס האגור
זה שנשאר לו במרכז הגוף.
והמחשבה נודדת לה למחבט הזה ולמיטה בה אני חובטת
כמה הייתי רוצה להיות המיטה הזו עכשיו
ושיחבוט בי, ללא רחמים, יוציא את המתח, הפחד, הכעס
ההוא שנמצא עמוק אצלי במרכז הבטן בין עצמות אגן הירכיים.
ההוא שחוששת להשמיע פן יבלע אותי ואת העומד מולי
אותה תחושה ששומרת לעצמי כדי לא לפגוע באחר.
תחבוט בי, כמו שחובטים בשטיח עבודת יד אהוב
חזק, במקום הנכון, ביד בטוחה ואוהבת
כדי שישתחרר הלכלוך שיצא לו החוצה
ולא בגלים סוערים של נהר קוצף
אלא בענני האבק שאומרים את שלהם ומתפוגגים
פעם קטנים ופעם גדולים
חבוט כדי שתצלחנה דמעות הפחד להגיע עד למעלה
ולשטוף אותו החוצה והלאה.
חבוט כדי לשבור את המתח השזור בגוף מכף רגל עד ראש
חבטה ועוד חבטה והאנחה, הזעקה נחלשת לה
והמתח השזור לו על הגוף מתפורר אט אט
נעלם אל תוך ענני אבק הכעס ודמעות הפחד
ששוטפות את כולי.