העיניים נפקחות
מבעד לערפל השינה
הראש והגוף נזכרים
ברטט הטלפון בשעת לילה מאוחרת
רגע לפני שעות הבוקר המוקדמות
רטט שהחזיר את הנשמה למקומה
הלב החסיר פעימה בציפייה למילים
מילים מרגיעות, מסבירות
מתגעגעות, צורכות ונותנות.
כמה עמוק אפשר לומר
במילים כתובות
כל כך הרבה אפשר לחוש
באוויר היוצא ממיתרי הקול
מתי כבר מתי אלמד להקשיב
היטב לבטני ונפשי
המדברות ללא הרף בניהן
כשאינן מצליחות לערב את ראשי.
בועטות, צועקות, לעיתים צורחות
הקשיבי לנו, את יודעת להרגיש
מצליחה לקרוא גם מעבר לשקט
מעבר למילים שלא נכתבות
לקול לא נשמע.
רוצה לפעמים, רק לפעמים לכתוב במילים פשוטות ובהירות
את מה שמרגישה, את שחושבת
את מה שקורה במילים הכי בוטות ויפות שיש
ככה פשוט
האותיות ללא מעטה תחרה
ללא צעיף על המילה
המשפט נחבא לו אל מתחת לשמיכה
אות ועוד אות מציצות עירומות מבעד לחרך העין
ויורדות בסולם היד אל הדף
אך איך שנרשמת ההברה
מגיעה עליה הכסות
בושה וחרפה להסתובב כך עירומה
חושפת חזה לכל קורא
המילה מתכנסת אל תוך הצעיף
מכסה את עיניה לבל תראה
בכעס ואכזבת המשפט
לחוסר יכולתה לשמור על צִנעת גופה.
הקול השקט, הבטוח, נחוש ורגוע
כמו היד החובטת, מצליפה ומלטפת
רגליים פסוקות מאפשרת מקום למשפט להבין
את שאותיות נפשך מבקשות
ידיים מכאיבות לחזך
מבהירות להברה; אין חרפה בחשיפתו.
כשהמילה המבקשת, מוקירה תודה
יוצאת ערום ועריה אל הדף, מקלדת או חלל החדר
היא מוסרת אותי ממני.
מאפשרת לאותיות, מילים והברות
לאט לאט לפְשוֹט כסותן, עד הפריט האחרון
לעמוד מולו חשופות ופשוטות
נבוכות אך שמחות על גאוות אדונם בהם.
