סקרנות מאוחרת

את מפחדת? הוא שואל
ואני מורידה ראש ומבקשת מעיני לחדור פנימה אל נפשי,
להלך במסדרונותיה ולבדוק חדר, 
חדר האם יש בו פחד.
עיני מתרוממות צלולות, ראייתן ברורה.
לא, הן אומרות לי, אין בך פחד.
יש כבוד, הערכה, אהבה, איפוק וסבלנות.
את לומדת להשתמש בהם בתבונה והבנה.
אני לא מפחדת מהערפל הלא ידוע שמולי ולא משנה אם זה אתה,
או החבר שבא לבקר את גופי והחליט להעיר אותי משאננותי.
אני לא מפחדת, כשצריך להילחם אני נלחמת, כולי מגויסת,
גם אם כלל אינני מרגישה כך,
גם אם אני נראית לעצמי חסרת אונים ומבוהלת.
אי שם בפנים, נפשי ועיני רואות 
את מה שגופי לעיתים מסרב לקלוט.
אני לא מפחדת.
אם חשש מבצבץ לו אני בודקת אותו,
לוקחת אותו בידי וביחד אנחנו ממשיכים לצעוד,
לא עוצרת כי הוא כאן.

רחמים על עצמך!!
הוא קובע.
הלוואי והייתי יודעת איך עושים זאת,
מעולם לא הרגשתי מסכנה ואומללה.
צונחת לתהומות לפעמים והם אפלים ומעורפלים,
אך תמיד יש את קרן השמש הקורצת מרחוק,
מזכירה לי שהיא כאן מחכה לי.
במרחק נגיעה.
שאצנח קצת, אכאב מעט.
אכעס על עצמי אם צריכה.
אהיה עצובה על דברים אותם לא מצליחה להרים ולהגשים.
אך לבסוף תילקח נשימה עמוקה ורחבה,
תזכיר לי את כל היופי שיש מסביבי.
את כל הדברים שאני יכולה, יודעת ועושה
וגם את מה שאני יודעת שלא.
אחזור להתהדר בנוצות הטווס שלי,
להביט בהן לאורכן, אבחן את טיב ובוהק צבען,
אנשום עמוק, את הכל אקח עמוק לתוכי. 
אמשיך להקשיב לעצמי עוד כמה ימים
ואת החור השחור אנשוף בחזקה החוצה.