סקרנות מאוחרת

בימים שכאלה
בהם אני לא רואה מילים ממך, אני לוקחת נשימה עמוקה וצוללת
לתוך הזיכרונות אתך, ממך. מייצרת לעצמי שקט פנימי.
מדמיינת לעצמי אותי, צמודה לצוואר שלך יונקת אוויר ממנו,
ואתה צובט לי בפטמות ביד אחת ובשנייה מועך אותי לתוך הצוואר כך שהאוויר שלי יישאר תלוי רק בך.

יודעת שאתה עסוק, נהנה מהעבודה שממלאה אותך ואת זמנך.
רגוע לי כשאני חושבת על כך, אני לא חוששת שהתפוגגת, יודעת שברגע שתוכל,
יהבהבו לי מילים ממך על צג הטלפון, אם מוקלדות ואם מושמעות.
אבל כל כך חסר לי להרגיש אותך ולו לרגע קט של כמה מילים, אולי כמה מילים מלוות בצליל
ממיתרי גרונך.
..."אני קצת אשתגע לי בתוך עצמי עם הגעגוע, הכמיהה, הרצון, הצורך והאיפוק,
אעשה זאת בשקט בלי שתראה ותשים לב כדי לא להפריע לך..."- אני כותבת לך.

לרוב מרחק מרחיק אותי, אני נועלת את הרגש והמחשבה וכך קל לי יותר.
אבל אתה לא מרשה לי להתרחק.
"איפוק צריך, ריחוק אני לא מרשה!" אתה כותב לי
ואני מרגישה את החיוך החם מבעד למילים הכתובות.
אתה מצליח לחוש ולהבין אותי בדרך שאני לא באמת מבינה וזו כמעט הפעם הראשונה שאני לא רוצה להתרחק.
אני רוצה להרגיש קרובה, להרשות לעצמי להרגיש, לחוש, לחשוב, להתגעגע ולכאוב את הריחוק והאיפוק.
זו עבודה לא קלה, אבל הנה, אפשרית. 
אני מזכירה לעצמי כמה אני אוהבת להיות שם, במקום שלי, בין רגלך ולמלא את פי בביצים שלך.
אני כותבת לך את מה שהיה ומדמיינת במילים אליך את מה שאולי יהיה
וזה מאפשר לי לשמור על קרבה וקצת פחות על איפוק.
...אתה כל הזמן צף לך בתוכי, נמצא שם, כל כך צריכה להרגיש את היד שלך עלי, ננעלת על הצוואר,
יורדת לכוס שלי צובטת, חודרת, מרגישה כמה אני רטובה ומוכנה אליך שתבוא, תחדור,
תשאב את הצורך שלי, קח אותו אליך, תמלא אותי עד שאתרוקן שוב.
כל כך רוצה לשבת מכורבלת בין הידיים והאצבעות שלך כשאתה נועץ בי את השיניים שלך
בצוואר, בפטמות, בגב בכל מקום שבא לך להינעץ בי באותו רגע, ואני כולי שם בשבילך ולהנאתך, לשימושך בכל צורה שתרצה....
אני כותבת ומרגישה את דפיקות הלב רצות לקראתך, כמהות לראות ולהרגיש אותך ולו לרגע קט.
 
אני מעלה בפניך רעיון לעשות משהו קבוע, פעם ביום שיאפשר לי זמן שלך, שאעשה אותו עם התכוונות ומחשבה רק עלייך ואליך.
אתה מאשר לי. ברור לך שבימים אלו של איפוק וריחוק פיזי, אני זקוקה להרגיש אותך בדרך כלשהיא כמעט כל יום.
אז אני מרשה לי להיות גאה בעצמי, כי אתה לא מבקש כמעט כלום, לא נותן משימות. 
אתה מחכה שנבקש לעשות בשבילך, והדרך היפיפה בה אתה גורם לנו לרצות, לבקש ולעשות עבורך, 
ממלאה בי הרבה התרגשות ושמחה.

יותר ויותר אני מעזה לכתוב לך, להרחיב מולך אותי ואת יריעת הרגשות והמילים שלי
וכשאתה מגיב ב: "שמח שעברת את המעצור ...ואת מבינה שיכולה לכתוב לי הכל" ...
אני מתעופפת לשמיים בהקלה ושמחה.
סוף סוף, אני לא צריכה לחשוש שלא אובן על ידך כהלכה.
אמנם ייקח עוד זמן עד שאכתוב או אגיד כל מה שבליבי ובראשי בלי לחשוב על כך קודם,
אבל עצם כך שאתה מוכן לשמוע הכל ממני
פותחת אצלי גזע עץ ענק שחסם צונאמי של מילים, תחושות ומחשבות.

שבוע טוב :)