דכדוך שכזה מתעורר איתי הבוקר
אני יודעת למה ועם זאת גם לא יודעת.
אני תמיד מחפשת סיבה, סימן, רמז שיסביר לי רגשות ותחושות בטן או גוף שכלל אין להם הסבר.
הן פשוט שם, מהרבה סיבות וללא שום סיבה.
מותר להרגיש כך, אסור להרגיש כך?
אולי זה בעצם הענין.
(כי בטוח שזה לא עצם של הכלב, מקסימום עצם מורעבת של הכלבה הקטנה :) )
הפעם, לשם שינוי, יש לי שקט, הדכדוך הקל והזמני ברור לי.
אני צריכה לאתגר את הסבלנות ויכולת אורך הנשימה שלי ללא ההנשמה שהורגלתי אליה בחודשים האחרונים.
הסבלנות מעולם לא התלבשה עלי יפה, רחבה מידי בישבן, הדוקה מידי בחזה.
אז אני מעדיפה ללכת בלי.
אבל בלי, אני לגמרי פגיעה ורגישה לכל מילה, או יותר נכון לכל ההפסקות והמרווחים שבין המילים.
לפעמים עד שהמילים מגיעות, הסבלנות מחליטה להכריח אותי ללבוש אותה כאילו הייתה בגד ריקוד ואז,
אלוהים שישמור
אריה בסוגר מתנהג יותר פה ממני
רק שתדעו.
בוקר טוב :)
לוקחת נשימה....
