סקרנות מאוחרת

אני נסערת מהרעשים בתוכי וכותבת לך
רגשות
אתה עונה לי;

"רוצה לשמוע את זה ...כל פעם שהרגש מתגבר .."
וחיוך של שביעות רצון נשמע במילים שלך, של גאווה בי, כשאני מצליחה להגיד, לכתוב.

אבל אצלי הרגש כבר עולה על גדותיו ותחושות הגוף לא מעקצצות,
אלא מבקשות בתחינה שקטה, בנתיים, להתמלא בך,
למלא את הצורך שלי לספוג אותך, להיות לך לשימושך.
הישבן מחפש את היד המצליפה, את השוט או הקיין שלך
הפטמות מזדקרות להן כשהן זוכרות את מגע אצבעותיך ושפתייך.
המגע הזה שהוא כל כך כמוך, רגע מלטף ומחבק ובשניה מחזק אחיזה, מועך וצובט.
אני מנסה לבטא את עצמתן הגועשת של הרגשות והתחושות שבי
והן יוצאות הרבה יותר פיזי ממה שאני מתכוונת.

כל הכאב הזה, כל החייתיות המשחררת הזו, ההתמקמות מתחת.
זו בעצם בקשה להרגיש בהכי עצמה שיש את הגוף, המוח והלב שלך, שלי ושלו.

ואיך אפשר להתבטא אם לא בלעשות??

האם יש ביטוי מעשי אחר לקצוות של תחושות ורגשות?

אז....
ספרי לי - רחמַי עליו, הוא פתח ברז ואני לא מפסיקה לספר....