אי וודאות זה מקום שמאד קשה לי להיות בו. אם רק יש לי אפשרות, אני בורחת מהפינה הזו.
בשנתיים האחרונות, שחיתי בים של חוסר וודאות.
לא ידעתי מה יהיה מחר, איך ארגיש בעוד שעה.
איך אגיב לטיפול זה או אחר,
האם אתעורר מהניתוח? ( ראשון בחיי)
האם ינשור השיער, הגבות, הריסים?
(היו גם יתרונות, לא צריך להוריד שיער בשום מקום, הייתי חלקה כמו תינוקת:) ).
האם השיער יואיל בטובו לצמוח חזרה בתלתלים או יחזור לקדמותו.
והיו עוד מלא פרטים קטנים ולכאורה טיפשיים, אבל, מאד חשובים לתפקוד היומיומי שלי
ויותר מזה, חשובים למצב רוח הפנימי שלי שהוא זה שבעצם החזיק אותי עם הראש גאה וגבוה כל הזמן לא חשוב איך הרגשתי ונראתי.
כשסוף סוף הבנתי שהחיים הם בעצם אי וודאות אחת גדולה,
ובכל צעד ושעל שאנחנו עושים עומדות מולינו כמה וכמה תוצאות שלא נדע אותן עד שהן תנחתנה למרגלותינו,
רק אז הצלחתי לשחרר את כבלי השיתוק והפחד ממני.
רק אז שחררתי את עצמי מלכפות על עצמי חיים והתחלתי פשוט לחיות.
אז לפעמים, כשיש שוב עננה של אי וודאות, ולו הקטנה ביותר.
לעיתים אלו ענני כבשים קייציים של חוסר וודאות מטופש, כזה שיתבהר בעוד יום יומיים.
זה בודאי לא חוסר ודאות של חיים למוות,
זוהי אי וודאות שאפשר לצלול לתוכה ולשחות גב או חתירה בנחת.
ובכל זאת, אני מתכווצת שוב, והופכת לטיפה מעורפלת ונעולה.
עד שאני מצליחה למצוא בחזרה את סיכת הביטחון הפנימית שלי.
זו שיודעת לפוצץ כל בועה אטומה בתוכי ולהזכיר לי שהחיים הם בכל רגע נתון
גם כשאני לא יודעת מתי ואיך יקרו ויהיו הדברים.
אני לומדת להיות גם כשקשה לרגע, גם כשלא נוח,
גם כשאני לא מקבלת מה שאני צריכה ורוצה בזמן המשוער שלי.
גבי שושן - עצוב לי סופים שכאלה
