לא אוהבת להיות תלויה בין שמיים לארץ
"תדייקי בבקשה" לוחש לי הקול המעצבן ההוא שבתוכי
"טובבבב" אני רוחשת לו כגחל בוער;
"כשהוא מערסל אותי בחבלים, או, מחבר אותי ללולאה משתלשלת מהתקרה
אני אוהבת את התלישות הזו מהקרקע, אפילו מאד. מרוצֶה ??"
אני מסננת לרעש הפנימי שלי.
ידיעה, הבנה הם חלק כמעט בלתי נפרד מהשפיות שלי.
"מי רוצה להיות שפוי?" - משתוללת הפסיכית שבי.
אני רוקעת ברגלי בימים אלו, כמו שור זועם
טבעות תסכול מצטיירות מהנשימות הכבדות שיוצאות ממני.
אני רוצה את הסוכריה היומית, אפשר חצי, אסתפק בשליש וגם בשישית
רק שתהיה.
אין מילים, אין קול, יש דממה, אין הסברים יש שקט.
אני ילדה טובה בדכ
אבל בסיטואציה שכזו, השובבה שגרה בתוכי, יוצאת להפגנה, נעלבת.
הלב מאיץ דפיקותיו והראש עובד שעות נוספות, מנסה להבין
מה אני, לכל הרוחות והשדים, אמורה ללמוד כאן???
אני מעדיפה מילים מוכיחות על פני שקט מטושטש.
הכלבה המגועגעת שאני
מלקקת את הדם שגועש בי ורוצה לאַכֵּל לי את המוח.
"תרגעי" היא מיללת בקול חורק
"ידיעה והבנה לא תמיד הכרחיות, הנה אני בתוכך שנים
לא ידעתי מתי תשחררי אותי, מתי תוציאי אותי ואותך לחופשי
להיות מי שאני ומי שאת. חיכיתי בדממה ובסבלנות מופתית
עד שיום אחד ראיתי קרן אור קורצת לי והיא הפכה לשמש מחממת ומחייכת
הוצאת אותנו לטיול חייך."
"נו טוב" - אני ספק נאנחת, ספק גונחת
מסתבר שגם מכלבה אפשר ללמוד.
אז אשאר תלויה בין שמיים לארץ
יודעת שידך העסוקות ופיך השותק
מאתגרות אותי בהליכה באפלה
ואחכה בעיניים כמהות למילים וקולות
ככלבה המחכה לאדונה האהוב.
( אני אוכל משו בנתיים....ממתי הפכת פולניה אני תוהה לעצמי....)
...."מהאור לאפלה עוד תלויה השאלה
מי שפוי מי משוגע"...???
