אני רואה אותו מחייך כשהוא קורא משהו בטלפון.
יש לו חיוך מיוחד כשהוא קורא אותו.
אני מרגישה את הזרמים שנשלחים בוואקום שנוצר
ואז אני שואלת, הוא עונה לי בהנהון ובחיוך:
"הוא מרשה לי להשתמש בך, אבל אני צריך להיות יצירתי, כי את הכלבה שלו,
והוא רוצה דרך מיוחדת ואחרת שאני אשתמש ואזיין אותך"
הוא מוריד ראש וממשיך להתכתב איתו.
ואני....
הגוף חייך לי בגדול ובתוכי החלה התעוררות שמיד לחצה על כפתור הריגוש שלי.
הריגוש הזה שמתגלגל וגדל כמו כדור שלג, גורם לי לצחוק פנימי,
כזה שהמביט בי לא יכול לפספס.
הרבה פעמים כשאני מתרגשת, בעיקר בענינים הללו, האינטימיים יותר,
שמיכה דקה של מבוכה אורזת אותי.
מתלבטת האם לתפוס קצווה לקצה, לקשור ולהכניס אותי חזרה אל שלדת הצדפה ,
או להשאיר קצוות פתוחים כדי שאמצא את הדרך לעבור דרך המכשול הזה
שמעולם לא הצלחתי להשיל מעלי לגמרי.
עדיין לא הצלחתי לפורר את המבוכה השובבה שלי
לגיצים פיצפונים שאוכל לפסוע עליהם בדרכי לחוויה הבאה שמצפה לי.
אבל אינני מתייאשת.
וכן, הצלחתי להנמיך מאד את סכר המבוכה, או, לפחות,
לסדוק בו בקיעים כאלה שמאפשרים לי לזלוג לתוך הסיטואציה,
לעיתים בהרבה הומור וצחוק, או היידה לעשייה, לפעילות, לעבודה :)..
מבוכה היא לא צלע, היא נגזרת
לאט לאט לפיסות קטנות ושקופות
#שבוע נפלא ומלא צחוק לכולם :)
