בימים הללו שאין לו אפשרת לכתוב או לתקשר בדרך אחרת.
הימים ה"נוראים" הללו :)
אלו הימים בהם אני נותנת דרור לכל מחשבה ורגש שמקפצים לי על הראש או הנשמה.
רגשות של זכרונות מתוקים בכאבם.
מחשבות שחונקות לי את בועות הדם נושאות החמצן משמחת ה-יש למרות הריק הריגעי.
אלו ימים בהם אני מתכווצת, הכל אצלי נושם פחות אוויר,
שומר את החמצן לרגע בוא אשמע ממנו באותיות מרקדות או,
לרגע ההוא שקולו מפתיע ואוסף אותי לתוכו, מרגיע, מזריק נשימה לאפי.
זו לא פעם ראשונה ואני מניחה גם לא האחרונה.
זה חלק מה"עסקה" מה"זוגיות שלנו" {כך הוא קורא לזה 😄 }
אלו הם חייו ואנחנו חלק מהם, כך הוא חוזר ואומר
חוזר ומזכיר לי, כל פעם שאני קצת נבהלת
ועוצרת לעצמי את הנשימה.
מדַמָה את המחסום כאילו הוא ידו הגדולה והחמה שנעה בין קנה הנשימה שלי אל פי.
סוגרת כאן פותחת שם.
לוחצת שם, משחררת כאן.
אבל תמיד משאירה את ידי, אצבעותי ונשמתי פעורות בפניו ולפניו.
אז אני כותבת וכותבת כאילו אנחנו יושבים אחד ליד השני, הוא בתוך אני.
וההוא למרגלות הראשון .
כאילו אני מדברת.
כאילו נפתחו כל מעצורי הביישנות שבי.
כאילו מיתרי הקול שלי קיבלו יכולות משל עצמם, ואינם שואלים אותי באיזו עוצמה לנגן ואם בכלל.
אינם שואלים אותי אם אני רוצה שהוא ישמע את מה שקורה בי או לא.
הוא כתב לי;
אני רוצה לקרוא ולשמוע מחשבות ותחושות בלי לחשוב פעמיים.
היום עשיתי זאת
הגעגוע הכניע כל מחסום
ופרץ כל מכשול וכתבתי;
את האהבה שבי, את הצורך הגדול שלי בו ובדרך שלו אלי, אלינו
גם את הדאגה שבי כתבתי
כתבתי בלי לחשוב פעמיים,
וכבר אני נושמת מעט יותר טוב, רק קצת
כאילו אצבע אחת שלו שחררה לי חצי פֶּה.
עכשיו תורך אדון שלי :)
אני מתגעגעת לתורי בתוך עורך...
