באחד מהימים הראשונים {שבועות ראשונים} בקשר שלנו איתו,
הטלפון שלי נדם.
ביקשתי מבן זוגי שיידע את האדון שלנו שלא אהיה זמינה היום אפילו לא להגיד לו בוקר טוב.
בסביבות 19.00 הטלפון שלי חזר לחיים
והוא היה הראשון שקיבל ממני הודעה שמחה, מתגעגעת וצוהלת..
ילדה קטנה כבר אמרנו?
לאחר כחצי שעה אולי קצת יותר אני מקבלת ממנו את המילים הללו:
( פחות או יותר, זיכרון ואני לא bff)
"מעניין איך הטלפון שלך יגיב אם אגיד לו לומר לך להגיע לכאן הערב"
אני נחנקת מהתרגשות לא מצליחה להקליד כלום בחזרה ועוד הודעונת מנצנצת
"אל תשכחי להביא אותו איתך :)"
ההודעה הזו גרמה לי לצחוק בקול ולהתעשת.
אני עונה לו : "ברור"
והולכת להפתיע את בן זוגי שכנראה היה כבר בסוד העניינים.
הוא התרגש, אבל לא היה מופתע.
(בדרך לשם הוא יספר לו שהאדון שלנו אמר לו שאולי הוא יפתיע אותנו הערב.)
אנחנו מתארגנים ואני שולחת לו שאלה;
"להביא ייו?"
הוא לא עונה ואנחנו כבר צריכים לצאת לכיוונו
אני לוקחת בקבוק יין אדום שהוא כבר טעם ואהב ונוסעים אליו.
בפתח כשהוא מקבל את פנינו היד שלי לא פנויה לחיבוק והוא שואל;
מה הבאת?
אני מראה לו....ואומרת : "לא ענית אז הבאתי ליתר ביטחון"
אנחנו נכנסים למטבח
הוא מראה לי את הבקבוק שמחכה שאפתח אותו ומחייך
"בגללו לא עניתי"
אני מניחה את הבקבוק שלי שישמור אותו לפעם אחרת.
ומשננת לעצמי אין תשובה זה אומר לא לעשות....
זוהי דרכו ללמד אותי
כך מאז אני לומדת אותו, דרך השתיקה ודרך החיוך וכשהוא שם לב איזו תלמידה טובה ושקדנית אני.
הוא התחיל ללמד אותי באמירה של הפה, העיניים והמילים הכתובות.
ועדיין השיעור הראשון הזה, הפשוט וסתמי לכאורה, נחרט בי, אינני יודעת למה.
אולי כי זה היה בשבילי סוג של סימן לבאות.
אולי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי ללמוד שלא להכל צריך לקבל תשובה ברורה,
לא הכל צריך להבין כדי לעשות או לא לעשות.
למדתי שניסוי וטעיה גם עם תהייה לפעמים,זו כנראה הדרך שלו והיא נעימה לי,
היא נכונה לי.
אין עונש על טעות או חוסר דיוק יש הכוונה מחדש.
חנוך לנערה על פי דרכה, גם כשהיא עדיין לא יודעת אותה :)
