רגלי מסוכלות, עיני חולמניות
אוזני שומעות במעומם את ציקצוקי הרחוב
אני כאן וגופי לגמרי שם.
התרחישים שחולפים על 120 קמש אצלי בראש גורמים לי לעזוב את האטמוספרה ולשוט בחלל.
ממקום מעופי אני תוהה אם מישהו מהעוברים והשבים רואה את תוכנם המעשי של דמיונותיי.
אני כל כך קלה עכשיו, מרחפת בגבהים שלרוב היו מפחידים אותי כשבעצם במבוך ראשי ונשמתי אני ממוקמת במקום הכי נמוך שאפשר.
פשוטת איברים ובגדים, עירומה מרצונות, ממורקת משיברי האגו שמדי פעם צצים להם.
על בירכי, אפי ממוקם בנקודת החיבור שלו.
הפסיק במשולש שבין הזין, הביצים ומעלה חור הישבן שלו.
הלחי שלי, מבלי משים נלחצת לירכו כאילו לקבל מעט רוך, ידו נשלחת אל הלחי שנחשפת ומשתובבת למולו, מתהדקת עליה ותוחבת אותי עמוק לתוך השקע ההוא כאילו היה רוצה שאשאר שם לתמיד.
אני מתעוררת לפתע ממנגינת הווטסאפ החרישית, כמעט נופלת ארצה מהגובה בו אני שטה; "יותר, הרבה יותר, אני רוצה"
האוזן מבינה שהוא שמע את מחשבותי :)
לפני 7 שנים. 3 בינואר 2017 בשעה 16:20
