בדיוק לפני שנתיים כתבתי את הפוסט הזה
הבוקר התעוררתי עם הזיכרון של המילים הללו {שם למטה}
אין לי מושג למה אולי כי:
אני עדיין מרגישה לומדת אותי כאן, עדיין מרגישה נזקקת ונצרכת במקומות שלא הייתי מעולם
ההבדל הגדול הוא שהיום אני מתרגשת ונהנית מכל רגע שלי עם התחושות הללו
אם יש מבוכה או הסמקה זה מההתרגשות ומהרצון הגדול לעוד מהכל ובעיקר מהלמידה, ההתפתחות והגילוי
שלי אותי
ואולי ניזכרתי בפוסט הזה בכלל
כי השבוע זו הפעם הראשונה אחרי יותר משלוש שנים בעולם הזה
שהעזתי לבקש, מהאדון שלי במילים ברורות, דבר מה שלחלק מהאנשים ובטח בעולם הזה הוא טריוויאלי
בשבילי הוא בהחלט היה מאמץ ושימת טיפת הבושה האחרונה והחשש האחרון בפח :)
זה לא היה ברשימת הצרכים שלי, גם לא ברשימת הרצונות שלי, עם זה מעולם לא הלכתי לסופרמרקט.
היום התעוררתי נזקקת, רוצה, צריכה, פשוטו כמשמעו וזה מביך אותי, מוזר לי.
לא ידעתי כשמגיע משהו טוב ונכון הוא יגרום לי לרצות עוד, לא לרצות, לצרוך להזדקק.
מעולם לא ביקשתי, אולי בסתרי ליבי הייתי זקוקה, אבל לבקש, חס ושלום, מה יגידו השכנים ? :).
הבוקר קניתי קפה בבית הקפה השכונתי, נכנסתי לסופר הקטן שליד רק לקנות באגט חלב וחמאה
לא רואים את הצורך שלי בזה...הגוף מבקש, דורש אני לא מכירה אותי ככה, זה מפחיד.
כשזה טוב זה מספק, ממלא, נותן אנרגיות לעוד כמה ימים , אז למה, בקושי נגמר ואני כבר צריכה לחוות עוד, לחוש לאן עוד יכולה להגיע,
לחוות עוד מה וכמה אנחנו מסוגלים להכיל, לקבל וכמה טוב זה עושה, כלכך טוב שרוצים עוד.
זה מפחיד לי מידי
אני כותבת לו סמס כמה אני רוצה וצריכה וכמה זה מביך אותי וגורם לי לחשוב על עצמי מחשבות לא טובות
הוא כותב לי:
"מתוקה שלי
אני אוהב אותך ככה
רעבה ומיוחמת"
קוראת, מסמיקה, נבוכה עוד יותר, אבל הלב מתפוצץ.....
והוא איתי כבר 29 שנים ,הוא לא ידע, כי לא העזתי לבדוק ולדעת, אני לא העזתי לבקש...
שבת שלום עולם
השלושרים - מי מפחד מגברת לוין 1970 - תענוג ראות אותם צעירים, בשחור לבן והמילים...