סקרנות מאוחרת

בבוקר דברנו אותך ועלייך, חשבנו עלייך בקול. (זו כבר כמעט רוטינה של כל בוקר)
אתה כבר יודע שהוא יותר מדבר ממני.
חשבתי לעצמי שאין צורך לבקש מאיתנו מחשבות עליך וכמיהה לנוכחות שלך, הם כבר מובנים בתוכינו.
ובכל זאת ברכת השבת שלום שלך, בתוספת הערב האחר באמצע השבוע, הגבירו את הרצון, את הגעגוע את הרגש.
בשבת שוחחנו על כמה כייף וטוב שזה אתה שאספת אותנו אליך ובכלל בלי הרבה מילים
אתה כל פעם מוביל אותנו עמוק יותר לתוכך, למקום בו אתה רוצה אותנו.  
מזיז, משנה, מגוון ומגלה לנו את הדרך בה אתה רוצה אותנו.

בחרת בנו ואנחנו גאים ומאושרים שאתה ממשיך לבחור בנו כל פעם מחדש, כל יום וכל שבוע.
גם כשאני קצת טובעת בגל קטן של אי הבנה, גם כשהבהלה או חרדה מטופשת גורמת לי מעידות, פיק בירכיים שכזה,
אתה שם מחכה שאבין שהכל בסדר, שאתה כאן להשאר האדון שלי, שלו, שלנו.

כל שאני צריכה זה להיזכר במקומי, שאני כל כך אוהבת אצלך, זהו, פשוט לא? :)
להזכר ברשת הביטחון שטווית מהשניה הראשונה בה הכרנו, רשת שהחורים בה מצטמצמים מיום ליום,
רשת שרק הופכת לערסל גדול ומחבק, רשת שאתה אורג מסביב לנו כדי שנדע, נבין ונרגיש את מקומינו בחיים שלך.
הדרך שלך ללמד אותנו מפתיעה, מאתגרת ומחייכת אותי כל פעם.
יש לך את דרכך מולו, ויש לך את העמידה שלך מולי או יותר נכון מעלינו.
אתה מלמד, מחנך וזה מרגש ומפתיע שוב ושוב ושוב. 

אתה מזמין אותנו אליך לערב רגוע, של חיבוק, קפה או וויסקי וטלוויזיה.
מרכיב בנו עוד חלקיק מהפאזל שהוא אתה.
מצמיד אותי לעורק הראשי שלך שאבין שאתה חלק ממני גם כשאתה לא לידי ושאני אחד החלקיקים שמסעירים לך את הזרימה בגוף.
חלקיק עם מקום ותפקיד שהוא שלי - "שמור רק לך"- אמרת לי לא מזמן.
אתה מקרב אותו אליך, מחבק חזק וממשיך לדבר, והגוף שלך מרגיש הכי נינוח בעולם. כאילו ככה כשאנחנו צמודים אליך ,
כשאנחנו הופכים להיות חלק מהגוף שלך, הכי נעים ונכון לך לשוחח איתנו.