סקרנות מאוחרת

הוא מוזג בירה בשתי כוסות
זוכר שאינני אוהבת.
מגיש לי כוסית של שוט ובתוכה נוזל שקוף לגמרי, סמיך ובעל ריח מעניין.
"טקילה"? אני שואלת
"תברכי" הוא עונה לי "היום תורך"
שקט משתרר. אני נבוכה ומשקל גופי מנסה להתייצב בין שתי הרגליים ובעיקר באחיזת הכוסית.
הם שניהם צוחקים;
"נחכה עוד הרבה?" הוא ספק שואל ספק קובע "כשאת כותבת הכל את אומרת
והרבה" הוא מביט בי מחייך.
"לכתוב היא לא מפסיקה" בן זוגי מוסיף "אבל לדבר זה כבר סרט אחר"
אני נשנקת קלות, המבוכה אופפת אותי ורגע לפני שהיא משתלטת עלי לגמרי אני משיקה את הכוסית שלי בשלהן שמחכות לי בגובה הנכון.
"לחיי עוד הרבה, ערבים וימים כאן" יוצא ממני
הוא מביט לעיני "קצר מאד וקולע" הסיפוק נשמע בקולו.
"ועכשיו תהני מהטקילה הנקייה הזו, תשתי אותה לאט"
לאט, מילת המפתח שלו, הדרך בה הוא משכר וממכר אותנו אפילו אפילו לחוסר שבו.
הערב שהמשיך אחכ היה איטי, בקצב טנגו שלוו. כשהוא מדבר, אומר, קושר, מצליף, מטפטף, מסמן וגורם לי לעשות ובעיקר לענות ולדבר.
ערב שהביא אותי לרצות להשאר בתוך העננה שפיסל ולרדת ממנה ממש לאט כבר כמעט שלושה ימים.

שבת שלום ⁦❤️⁩