סקרנות מאוחרת

לפעמים מאד בא לי לכתוב לו
ובאותה מידה בא לי להתאפק
נשמע מוזר קצת לא ?
לי לא.
זו המלחמה הפנימית שלי
מלחמת ההתמסרות הטוטאלית
מסירת האמון והביטחון שלי ושבי
ככה בלי מחשבות, בלי ספקולציות,
ובעיקר בלי רצונות.
כל פעם שאני חושבת שהגעתי למקום הזה
אני מגלה שעוד לא.
שעדיין יש פינות שמסרבות.
חלקים בי שרוצים.
תאים אפורים שחושבים.
והמלחמה פורצת.
לא למדתי קרב מגע,
או איזו שהיא אומנות לחימה אחרת
אני לא באמת יודעת להגן על החלקים הרגישים והפגיעים שבי
רק לרקוד אני יודעת, בלט, ג’ז ועד כל מיני...
וכשאני רוקדת, באמת רוקדת, כל כולי במוסיקה ואני לגמרי שלה
מתחיל ריקוד מטורף, מוטרף בתוכי ומחוצה לי
סוג של טנגו או רומבה עצבני כזה
שמחפש את המוסיקה שלו, שבו
כזו שתבהיר לי ושארגיש בה שמותר ובטוח לי לשחרר הכל.
לשחרר להתמסר ולהיות כל כולי שלו
בכל עומק ומובן שהוא.

סולם יעקוב זה כאן?

שבוע טוב :)