הגעגוע - הוא כותב לי
הוא שוב רחוק וההודעה מסתיימת בקביעה הזו;
"כמובן שאם היית כאן לרגלי, במקומך הכל היה יותר נעים כמו שאת רוצה שיהיה לי."
אני רוצה שיהיה לו נעים ומחייך ברמות שאני לא בטוחה שהוא אפילו רואה ומרגיש.
אני טובה בלהתחבא מאחורי הפחדים שלי
הוא כבר מזמן הפסיק לשחק מחבואים איתי.
גם כשהקול שלי הופך שטוח לא מאפשר ללב לפרוט על מיתריו הוא מרגיש מה אני מנסה לומר.
התשתי את עצמי מנסיונות הפענוח של התחושות, הצורך, הרגשות והרצונות שהוא משאיר אצלי על אש קטנה לאורך כל הזמן ואז ברצונו מבעיר, ברצונו נושף ומעביר וברצונו אוחז אותה בשתי ידיים ולא נשרף.
וכשאני מותשת אני מוותרת או משחררת.
איתו שחררתי, הוא גרם לי להבין שאין צורך בפענוח
כל מה שאני צריכה זה להניח לו לקשור את ידי מעל ראשי לפתוח את הגוף והלב רחב ולתת לו לנווט את המסע על פי רצונו.
גיליתי שכשאני לא מנסה כלום חוץ מלהיות נוכחת
החוויות מטיילות בין הגוף ללב על אש גבוהה.
הלהבות הללו מבעירות בי חיים
מלהיטות לנו את הדרך נוגעות בכל חלק בחיים.
כשתשוקת הגוף נענית הלב מרשה לעצמו לחשוק
בחיים על שלל הגוונים שבהם.
שבוע של אש :)