מין צורך מוזר שכזה
ככל שאתה משביע וממלא אותי
אני הופכת יותר ויותר רעבה.
לפעמים לאותו תבשיל ותמהיל
ולפעמים בא לי לטעום מטעמים אחרים
כולם מעשה ידך ומוחך
אולי גם ליבך :)
אבל אך ורק אם אוֹכל אותם מידך
רעב כזה שמתחיל ונגמר בך.
הבטן הומה, הלב מתבשל על אש קטנה
כשאתה פורש אותי על השולחן, כאילו הייתי מפת פישתן
עוקד אותי בחבל ידיים משוכות לאחור, רגליים מקופלות
עוד קשירה סביב מותני.
רק לנשום אני יכולה.
פעורה ונוזלת, אתה מציג אותי לפניו, מראה לו כמה אני משתוקקת
כמה כל הגוף שלי כמה, רעב ורוצה
למרות שחוץ מהקול שעולה ועולה מעומק הלוע שלי
אין לי שום יכולת תזוזה.
אני מרחפת הגוף מודבק לשולחן והנפש משוטטת לה גבוה למעלה
עיניה עצומות, רק להרגיש, רק לחוש, רק לגעת
רק לתת אותי, לתת את כל הצורך לך.
הנפש מתיישבת לה בקצה השולחן מנסה להפנות את תשומת הלב שלי אליה
אבל אני כולי ממוקדת בו ובההוא שמקבל הוראות להכין אותי בשבילו.
ממוקדת בצורך שלי להיות לו לסיפוק ולעונג הצורך שלו
ואני מסתכלת רק בעיניים שלו, למרות האפלוליות שסוררת
אני מסתכלת על הגוף הרחב והיפה שמולי
רואה את הלב שמחייך אלי מבעד לכתפיים שבעוד רגע בדיוק יכסו אותי
ולא אוכל לראות את מה שהוא חושב.
רק אוכל להרגיש אותו בתוכי ולהבין מה הוא מרגיש וצריך ממני.
תמשיכי לרחף, אני מסננת לה, אני כאן בשבילו
ואת שם, בקצה, בשבילי.
כי אני שומעת את הנהמות שלו אז מה אם זה כבר היה כאן
ולדעתי לא אמרתי מספיק תודה על הערב ההוא זה שהביע לרגע
והרעיב להמון עוד.....ממך