"לא כל מה שרוצים מקבלים,"
הוא מכוון את עיני לעיניו. הלסת שלי נעולה בין אצבעותיו,
מקובעת והפה שלי שני סנטימטר מהנקודה ההיא בצוואר שלו.
מהמקום שלי בשקע ההוא שבדיוק מתחת לאוזן שלו ושניה לפני תחילת העורף שלו.
אני על הבירכיים, רק עם מגפיים לגופי, צמודה אליו .
שניה לפני כן כל גופי עוצב מחדש על ידו כאילו הייתי פלסטלינה.
כשאני לידו אני חומר ביד היוצר.
הופכת להיות רק בשבילו, לרצונותיו.
השמיעה מתחדדת, הראיה מתערפלת.
חיישני הטעם מזהים טעם אחד.
הגוף מגיב אליו ולרצונותיו ולי אין מה לומר.
הרצונות שלי מתאדים למגע ידיו, למשמע קולו.
כשהוא צוחק ואצבעותיו ננעלות לי על השפתיים, אני יודעת שעכשיו אני רק שלו ובשבילו.
"לא תמיד מקבלים כל מה שרוצים" הוא לוחש לי עמוק לתוך אוזן הלב,
ומהדק לי את הפנים אל תוך הנקודה המדוייקת של מקומי אצלו.
זו שנמצאת בקצה החיבור של האוזן, במרחק נגיעת לשון מעצם הלחי שלו,
ובדיוק בשקע שהשפתיים שלי יוצרות בין האוזן לתחילת העורף שלו.
ולי מספיקים גרגורי הגוף שלו ונהמות העונג שבעיניים שלו.
שבת_של_עונג
