סקרנות מאוחרת

אני רגישה לא רק למילים שכתובות או נאמרות אלא גם לטון בהן הן נאמרות או נכתבות ועוד יותר לניואנסים הקטנים שלהן.
הרגישות שלי ננגעת גם בכמות ובאיכות שלהן.
אני קשובה, לעיתים יותר מידי, לכל הרעשים החיצוניים, אלה שנשמעים ברקע, סביב המילים.
אני מרגישה חיוך ומחשבה מבעד למילה
אני חשה קרירות ואהבה באותיות
אני שומעת סיפוק או, אי שביעות רצון בכל פסיק שנמצא או לא.
העיניים שלי חשות בכוונה בה נכתבות מילים.
סימני הפיסוק מייבשים או מרטיבים מצמצמים או מרחיבים לי את הפישוק שבלב וזה שבגוף.
הרגישות הזו שלי, היא בלתי נסבלת עלי. 
וכיוון שלי קשה איתה, אני מאד משתדלת לא להעיק איתה על אחרים 
אבל היא עושה בי שָמות -
היא מצניחה אותי לרצפה והיא מרימה אותי לגבהים.
כשאין לי את היכולת לראות את עיני האדם המדבר\כותב
או את שפת הגוף שלו.
כשאין לי את האפשרות להרגיש את הידיים והפה שלו על הגוף שלי, כך שארגיש ואראה את הלמות הלב שלו,
אני נשארת עם מילים, ועם התחושות שהן מעבירות.
ובתוך זה הניסיון לזכור את תנועת השפתיים, דפיקות הלב, והעצמה שבמגע כדי לקבל תמונה שלמה של מה אתה מרגיש כלפי.
כלפָּי - האדם, האישה, הנשלטת, הכלבה הקטנה, השובבה שלך!, ולפעמים גם השפחה לשעה שלך :)