אני נוקשת על הדלת
"כן" אני שומעת את הקול שלו דרך רעש הטיפות שנוחתות עליו "הדלת פתוחה, אם לא שמת לב."
אני נכנסת צוחקת, קצת מביך אותי להיכנס למקלחת כנראה, לא משנה כמה אני כבר מתורגלת בכך.
הוא מושיט את הפנים שלו החוצה ממתין שאבוא לנשק לו את השפתיים, להגיד לו שלום.
וכשהשפתיים שלנו נפגשות אני שוכחת מהמבוכה.
אני גם שוכחת שאני לבושה ☺
לאחרונה, אני שמה לב שהוא אוהב להביט בי יותר, או יותר נכון להתבונן.
"תתפשטי לאט, לאט" הוא מתנתק לי מהפנים, רק השפתיים שלו נשארות על שלי לעוד רגע ארוך, שותות כל טיפה שנוזלת ממני.
אני מתרחקת למקום יבש ומורידה את השמלה מעלי, "לאט" אני מרגישה את העיניים שלו סוקרות אותי.
הוא כבר ראה אותי בכל מנח, צורה שאפשר להעלות על הדעת, עם או בלי כל מלבוש אפשרי.
{ראה את הגוף שלי, עומד, שוכב, על הגב, על הבטן, מקופל, קשור, פעור, בכריעה, בזחילה, על ארבע, על שש, על הקרקע, מרחפת, על העמוד וגם צמודה לעץ שביער.}
ההתבוננות הזו בי, מבעד לטיפות המים הנוטפות ממנו, גורמת לי אי נוחות נעימה {כן יש דבר כזה, אל תתווכחו איתי.} אני מסירה את החזיה ממני ותוהה מה הוא רואה באפלוליות חדר המקלחת.
האם הוא אוהב ששני העופרים שלי {מותר לי, שלמה המלך מרשה} לא לגמרי שווים, פטמה אחת פוזלת לעברו והשניה קצת בחוצפה מתעלמת.
"גם את הסנדלים." אני שומעת אותו כשאני מסתובבת וצועדת צעד אחד חזרה לכיוונו.
אני מתכופפת, שני עופרי הלא צעירים, מתנדנדים להם בזמן שאני נאבקת באבזמי הסנדלים.
"תזדרזי," אני יכולה להרגיש בחדירת המבט שלו אל מרכז הגוף שלי, "שלא תצטרכי להתקלח במים קרים."
בוקר טוב אנשימים
