אתה יודע שהצורך שבגופי אפילו גדול מהמילים שאני כותבת.
לעיתים אני מעמיסה ומציפה גם את עצמי במילים.
הצורך הפיזי הופך עצמו לחלקיקים ששטים.
לאט לאט, בקצב שאתה מתווה, בדרך שאתה סולל, נכנסים גם לנפש.
אני קוראת לזה געגוע, אבל זה אכן צורך שלא פעם קשה לי לתאר אותו במילים.
ההתרגשות אצלי היא סוג של תעתוע, רגע היא לא נותנת לי לנשום, רגע היא הופכת למבוכה
ולרגע היא יכולה להעלם כאילו היא לא שם ואז חוזרת בגדול.
הראש ריק ואני מתנהלת רק לפי הרצונות וההנחיות שלך וזו תחושה נפלאה שקשה לתאר.
משוחררת מכל אחריות, דבר אחד מוטל עלי שתהנה ממני.!!
אתה נותן לי להתענג ממך בכל דרך אפשרית, איך אפשר לא לרצות מזה עוד ועוד?
כשאתה גומר, קשה לי להסביר את תחושת המלאות, ההנאה וקצת גאווה שאתה ממלא אותי בעונג שלך.
לפעמים אני חוששת שאני אומרת יותר מידי שאולי אני ממהרת באמירות, בקשות, כמיהה
אני עדיין לומדת אט אט {גם אחרי שנתיים וחצי} שאתה רוצה ומרשה לי להגיד הכל.
אז בימים שכאלה שעלי להזדיין בסבלנות, אני לא ממש יודעת איך
ולהתאפק - מה זה בכלל ?? :)