סקרנות מאוחרת

ההתמסרות שלי היא  מלאה, שלמה. 
כשאני מצליחה פשוט להיות בדיוק במקום בו הוא רוצה אותי, בלי שאלות, מחשבות ורצונות שלי, זה הכי משחרר אותי במקומות אחרים שלי בחיים. 
בדכ אני אדם של מהר, של להגיע לכל מקום בציק צק 😄 אם לא הסבלנות שלי פוקעת ואני עושה אחורה פנה קדימה צעד.
הוא הצליח לגרום לי להשאר קשורה בחבל בלתי נראה לטבור הלב שלו.

בתקופה האחרונה אני מרגישה איך איזהו סכר, שלא הייתי מודעת לו נפקע.
שטף השיחה שלי מולו מתעצם בעיקר ביכולת להגיד דברים שמעולם לא אמרתי
שמעולם לא ביקשתי.
והוא, עם הקצב איטי שלו, הקצב שיכול לפעמים לגרום לי לחשוב שאולי הצעדים הם צעדי גמילה ולא התמכרות.
מפשיט ממני שכבות שאפילו לא הייתי מודעת לקיומם.
לא חשבתי, מעולם, שאני רוצה אחרת.
אז עדיין אני דורכת, לא פעם בשלולית השאלות, המחשבות, נסיונות הידיעה שלכאורה מאפשרת לי יותר שחרור והתמסרות.
עדיין אני לפעמים חוצה גבולות ונבהלת מעצמי.
מרשה לעצמי להעז ונבוכה כילדה קטנה כשמקבלת סירוב.
אבל היום אני יודעת שאני לומדת כל הזמן לומדת, גם כשאני חושבת שהגעתי. אני מבינה כמה למדתי ועדיין לומדת אותי, אותו ואותנו שלושתינו.
היום, יותר מתמיד אני מבינה שצעדי החילזון שהוא מתווה, מתאימים מאד לצבה שאני :)

יש בי צעד קדימה וצעד אחורה
כאילו האי וודאות צריכה להיות לי ברורה

בא לי לרקוד טנגו :)