שנים רבות הייתי נעלבת בקלי קלוטו :)
הסתרתי את זה מצויין מתחת לביישנות והחיוך המאד טיבעיים שלי.
החבאתי את הילדה, שלא מצליחה לא לצָפות, מתחת מעטה קשיח של צדפה.
כל פעם כשהייתי נעלבת, כשהציפייה שלי לא הייתה מתממשת הייתי מתכווצת לגודל של פנינה וחוזרת לקונכיה שלי.
כל אימת שרציתי משהו והאדם שאליו היה מופנה הרצון לא הבין אותי, או שחשבתי שהמעשים שלי מספיק ברורים וכלל לא ביקשתי אלא, שוב ציפיתי להיות מובנת 😄 גם אז הייתי נפגעת ומתחפרת חזרה בבית החמים של הצדפה.
בהסתכלות לאחור, לגמרי הכאבתי לעצמי, בלי שום סיבה, פגעתי והעלבתי את עצמי.
ציפיתי מאחרים להיות אני ולהתנהג כמו שאני מתנהגת, חושבת ומרגישה.
ציפיתי מאנשים לראות ולהבין את מה שאני רואה ומבינה.
שכחתי שהם לא מראה שלי, שאין להם את העיניים, הלב, הראש ועוד כמה חלקים שלי.
שהם הם.
היום, כבר הרבה מאד שנים, אני אחרת.
כמעט ולא מצפה. משתדלת להגיד בהכי מדוייק שלי את מה שחשוב לי לומר {ועדיין יש פעמים שהצד השני מבין אחרת.}
משתדלת לומר הכי ברור שאני יכולה ויודעת, מה אני רוצה וצריכה.
למדתי לבקש, ואני לומדת להיות עוד יותר מדוייקת בבקשות שלי.
הכי הרבה למדתי להפסיק ולצפות!!
להפסיק לצפות שאנשים יתנו לי בלי שאבקש, וגם כשאני מבקשת לא היא תשובה מקובלת. :)
להפסיק לצפות שאנשים יבינו בלי שאומר.
להפסיק לצפות שיתנהגו אלי כמו שאני רוצה שיתנהגו אלי.
להפסיק לצפות שיֹאהבו אותי כמו שאני רוצה שיֹאהבו אותי.
היום אני מצפה רק מעצמי.
למדתי שלשפת הגוף שלי יש הרבה מקום בחיים שלי בכלל ובעולם הזה שלנו כאן בפרט.
עדיין לומדת שיש הרבה דברים שהם מאד מובנים בשפת הגוף, אבל כדאי ורצוי להוסיף להם קולות ומילים :)
אחד מהחדרים שלא נפתחו אצלי עדיין, שלא השתחרר לגמרי הוא החדר בו אני מרשה לעצמי להיות בטוחה לגמרי לגמרי
במקום שלי אצל אדם אחר, ולהרשות לעצמי לצפות ממנו וגם להעלב ממנו, כי כשבטוח לי במקום שלי, מותר לי לבדוק למה אני נעלבת כשאני לא מקבלת מה שאני רוצה או\ו מבקשת.
עוד יבוא היום :)
שבוע טוב אנשימים
