הלב דוהר על 360 ואני מנסה להשקיט אותו על ידי סידור הבית לקראת ביקור מלכותי במיוחד.
מזמן מזמן כבר נלחשה לו הפנטזיה של ביקור אצלינו בבית והוא החליט לממש אותה.
יודעת מראש שזה יהיה קצר, חפוז.
אני מה אכפת לי, רק שיבוא. שיהיה.
שיהיה אפשר לנשום, להריח, לגעת למלא ולוּ קצת מהרעב הזה/
ליצוק לתוך הגוף המגרגר והמבקש קצת מרכות העצמה שלו.
להתיישב במקום שלי אצלו, להיות לזמן הזה של הביחד גורה קטנה ושובבה.
להזרים בי את השלווה שהוא מעניק לי בדרכו.
הבית כבר מסודר, פעמון הדלת מצלצל ואני מקבלת את פניו לבושה כמעט כאילו באתי אליו.
רק שמרוב התרגשות משהו נשכח כשפתחתי לו את הדלת...
נבוכה ומרוגשת כמו בת 17 אני מצחקקת ואז קוברת את פני בצוואר הרחב והיפה שלו.
הוא מוחץ אותי לפינה ההיא שמעוצבת בדיוק לאף ולפה שלי, בדיוק המקום להשתיק אותי וללמד אותי לנשום בחזרה.
געגוע של כמעט שבועיים, צורך בלתי מוסבר שיקמט לי את הגוף והלב, שישתמש בי בדיוק בדרך שהוא צריך עכשיו,
כל זה מתנקז למפגש מיוחד במינו, אחר, כזה שדורש ממני עוד התארגנות של הנפש.
ועדיין ברגע שנסגרה הדלת וגוף נגע בגוף, שפתיים, צוואר, ישבן {שעליו נשכחו התחתונים מרוב התרגשות}
הנפש שכחה הכל, רק הוא ואני והוא.
- כל כך הרבה יש לי להגיד על סשן כלכך קצר ועם זאת עמוק שאפילו אני שהמילים בשבילה הן הכלי העיקרי לא מצליחה 😄 - בטח יגיעו מתי שהוא.
בוקר טוב אנשימים
