אמש סערה עלי כוס התה שלי
ונשפכה עלי
לקח לי כמה שברירי שניה להבין שנכוותי והתחלתי לצחוק
אין לי מושג למה, בזמן האחרון כאב, כשהוא מפתיע, גורם לי לצחוק.
תוך כדי שאני מנקה ומייבשת דימיינתי לי איך הוא שופך עלי שעווה
מטפטף את החֶלֶב של הנר הרחב, מצייר עלי ואני מתעטפת בחום שנשפך ממנו עלי ואלי.
נושמת את הצריבה הריגעית של הדונג הרותח בעור שלי ומתענגת על הבערה שמתלהטת לי בגוף
מרגישה את האש שנוצרת בחדר, את הצורך לעלות עוד מדרגה בדרך אליו.
בדרך אלי. בדרך אלינו.
בדרך להבין כמה המקום הנמוך שלי עוזר לי להיות למעלה בכל כך הרבה מקומות אחרים
וכמה הצורך הזה שלנו כשהוא נפגש עם האדם הנכון לו, יכול לפרוח, לגדול ולתת כלכך הרבה
אפילו מעבר למה שדימיינתי.
ותוך כדי שכתבתי את זה נזכרתי שכתבתי כעין שיר לפני ארבע שנים שיש בו מהסיטואציה הזו...
:)
סערה בכוס תה \ 23.8.14
סערה בכוס תה
כך באמצע המשתה
לפתע חשה
כמו מתוך חלום השכימה
האש הפנימית בוערת
בתוכה נפש סוערת
מסתחררת ברחבת הלב
רוקדת עד כאב
את הנפש להרגיע
מבקשת שיושיע
אז רגליה לרקוד יחלו
אל תוך הסערה יובלו
דומה בדומה מרפא
סערת הנפש תרפה
אם את גופך
האש תכלה
{ניסיתי לספר על הכוויה שנִתְנָה
כדי שלא תכאב השריטה העמוקה
אך הרוח כלכך סֲעַרָה
את המילים אֵלֶי דף סחֲפה}
בוקר של סערות טובות :)