סקרנות מאוחרת

יש ימים של עצב.- {ומעניין שאני בוחרת להתחיל לכתוב על זה דווקא כאן}
לרוב יש טריגר, משהו שקרה או נאמר אבל אצלי, לטריגר יש רק משמעות של מתג.
זה כאילו מישהו פתח סכר ונתן לגל ענק של מלנוכליה לשטוף אותי.
לא מלנכוליה דכאונית 😄 אלא רגש כזה של עצבות כאובה.
תחושות שכאלה שגורמות לי מחשבות על החיים שלי, על הדרך בה אני בוחרת לראות את העולם.
על הדרך בה אני בוחרת לחיות את החיים.
על הדרך והמסלולים בהם אני אוהבת ומבקשת להיות נאהבת.
מחשבות מתערבבות עם רגשות ואני מניחה לסערה האחרת הזו לסחוף אותי לתוכה
מציצה מתוכה לעוברי האורח בחיי, לכל אחד מהם הייתה ותהיה משמעות.
הלב שלי מתרחב אפילו יותר, כשאני בוחנת את מערכות היחסים שלי עם אוהבי ואהובי.
כל כך הרבה שבילים מוצעים לנו ללכת בהם, וכל אחד בוחר את מה שמתאים לו ותוך כדי הצעדה בחיים הללו מסלולים מצטלבים
וחלק מקבילים וצריך לדעת לכבד ולקבל את מסלולו של האחר ולאהוב גם אם הוא מתנהל אחרת.
ובתוך כל זה, השביל הספציפי שכאן, שבו אני צועדת כעת, מלמד אותי להרחיב את הלב, הנפש והראש עוד יותר.
וכשאני יודעת שאני במסלול הנכון אליו, גם כשאני לא יודעת להבהיר את המה ואיך אני מרגישה.
שאני מבינה שהמקום בו אני נמצאת, עבורו הוא מדהים.
במקום בו אני יכולה חשופת גוף ועירומת נפש
אני יכולה להתייצב שם על בירכי, אם צריך 😄
ולהתמיר את העצב שלי לרגש מלא עוצמות כך שאפשר לראות את מה שבתוך הלב שלי
דרך העור שלי.



שבוע של טוב אנשימים