ימים בהם הצורך מנופץ להרבה רסיסים קטנים.
חלקיקים שאינם יכולים לחבר לשלם את הנשלטת שאני.
שברי גוף שאינם יכולים לבטא את מלֹֹוא ההתמסרות שלהם.
ימים בהם הציפיה הופכת לדמעות של תסכול
הרצון מרוסק בברד שלפתע נחת
הצורך גועש ועולה על גדותיו, כמו אגם שכל נהרות העולם נשפכו אליו ברגע.
ימים בהם הרצון להיות במקום המדויק שלי מולך הם מצרך יקר על מדף
הגוף כואב מהצורך להיות במקום הכי משוחרר,
השטיח לברכי בו אין מחשבות ורצונות יש רק אותך.
ימים בהם צריך לאתחל מחדש את החבל הכרוך סביבי או את היצירתיות :)
הנשמה והגוף זקוקים למגע המוכר
החוסר סודק פצעים והערגה לא מרפאה.
ימים בהם החירות שלי שבהתמסרות לא מסתתרת ממני
היא עומדת זקופה על מרפסת ללא גאג או יד על הפה
וצועקת את עצמה בקול גדול
ימים בהם אין לי מושג כמה איפוק אני צריכה
כמה סובלנות, לעצמי אני מסוגלת
ומתי כבר אוכל להזדיין ללא סבלנות.
