סקרנות מאוחרת

ההודעה, המיוחלת אך הלא צפויה,יש לציין, מגיעה כשאני לא בבית.

אני לא מאורגנת, לא מסודרת לקראתו בשום צורה ואופן, אבל המכונית נוסעת, בעצם דוהרת 😋

אני חונה, "בואי"
נכנסת
שניה אחכ מחובקת 

וברגע הבא אני מוציאה את כל הערגה כמהיה, צורך, געגוע שלי, אל תוך הגוף שלו.

"אני לא אוהבת לבוא אליך ככה, הכי לא מוכנה שיש."

"מוכנה?" הוא אוחז בשני צידי פני, מעביר עלי מבט ומחזיר את הפה שלי לצוואר שלו.

"כן, נו... לא לבושה כמו שאתה אוהב, לא מיד אחרי מקלחת, אתה יודע למה אני מתכוונת..."

הזרועות שלי מתהדקות סביבו, מנסות למעוך אותו עלי.

השפתיים יונקות מהעור שלו והאף שואף אותו לתוכי.

הידיים שלו מהדקות אותי עוד יותר, קצת בודקות לי את הקימורים נטולי הכיסויים ומחסומים {כשאני לידו} 

"זה נקרא לא מוכנה בשבילי❓ מה שאת עושה עכשיו, זה הכי מוכנה שיש עבורי."

אני מהנהנת בין קו הלסת שלו לשקע המחכה לי בצוואר שלו ונרגעת.

עוד חלק אצלי מבין שאני תמיד מוכנה לו, גם כשאני לא :)

כי

להיות מוכנה זה, הצורך הפעור שמתחיל להתמלא בשניה שאני יודעת שתכף ארגיש אותו.🙂

להיות מוכנה זה, הלב הדוהר רק מהתגובות שלו, בעיקר אלו שמבהירות לי שאני באמת יכולה לשפוך אליו ועליו  הכל בכל מכל 🤭

להיות מוכנה זה להגיע אליו ולשכוח אותי עד שאני יוצאת משם, או עד שהוא מחליט שהוא רוצה לטעום ולשמוע מהחפירות שלי 😋