...."בכית" – אמר – "למה?"
"שום דבר, הכל בסדר" היא השפילה ראשה
"את לא תשבי עד שתביטי לתוך עיני ותאמרי לי למה בכית."
היא מישירה מבט אליו ולוקחת נשימה עמוקה כדי לאלץ את הדמעות שעולות שוב אל גרונה לרדת מטה מטה.
"שדים מהעבר עלו, תחושות שאני לא מצליחה להיפטר מהן וגם הקלה מסוימת שלמרות הכל אני כאן. התמדתי." אמרה בשקט, בקושי שומעת את עצמה.
הוא התרומם מהכיסא וניגש אליה.
באצבעו ליטף\סימן את הקרחת שלה, משם ירד לכתף, ידו נכנסה אל מתחת לבגד הגוף שעליה וחפנה את שדה.
"כן את קצת קשה משחשבתי, קשה לך להרפות, לוותר על העכבות, אין לך בעיה עם עשייה, אבל היא חיצונית, היא לא באה מבפנים."
המילים היו כמו זריקה של כאב במרכז ביטנה. באותו רגע חשה כאב בפטמת שדה שנצבט בשתי אצבעותיו.
הוא, מרוכז בפניה, מחפש הבעה כל שהיא של כאב.
היא מנסה להרגיע את עצמה, לשחרר את כל כיווצי הנפש והגוף בשבילו, בשבילה...."
כמה שורות מסיפור ארוך מאד שכתבתי לפני כ 5 שנים.
כשחיפשתי איזה שהוא קטע אחר שכתבתי פעם דווקא זה קפץ לי לעין, הקטע הזה, מתוך הסיפור ההוא צרח אלי ממש :).
וחשבתי לעצמי
כמה למדתי על עצמי מאז ועד היום בעולם הבדס"מ.
כמה גדלתי, התעצמתי, הבנתי, הרגשתי והעמקתי במשך השנים הללו.
כשהקשר של החבל הופך לקשר של הלב החוץ הופך מהר מאד לפְּנים
וכל המסיכות יורדות בשמחה ובששון מהפָּנים.
ושאני צריכה לחזור לקרוא דברים שכתבתי ולעשות זאת לא מעט, רק כדי לראות את ההבדלים, את ההבנות וגם כדי לראות מה ידעתי אז שאני נמצאת בו היום
ומה ידעתי אז שאני כבר לא יודעת היום :)
וגם שהיום אני כבר לא ממש כותבת ככה 😎
לפני 5 שנים. 28 באוקטובר 2019 בשעה 14:32
