תמונת ערום מילולית, יכולה להיות קשה יותר לצפיה, מתמונת גוף. 😈
אני מחפשת מילים? אני?
אני שמילים הם הדרך שלי לכל מקום ובטח ובטח כשמדובר בעומק של הגוף והרגשות שלי.
מילים עושות לי את זה, בין אם הן כתובות ובין אם הן מדוברות.
בעיקר כשמדובר באדם שעושה לי את זה :)
לא משנה כמה נפתחתי, כמה אני חושבת שאני אומרת או כותבת הכל
כשאני מגיעה למגע האינטימי בנינו
אני נאלמת
הם מדברים, אומרים.
המילים שנאמרות לי תוך כדי מעיפות אותי.
עושות בתוכי פעם טורנדו ופעם הוריקן
לפעמים זה כמו מדורת לג בעומר גדולה 🔥
שלוש מילים מאד מסוימות {לא מה שאתם חושבים} מפוצצות אותי
והכל קורה בתוכי וכשאני מנסה לבטא את זה החוצה
משהו נחסם ונעצר.
כן התפתחתי המון המון.
הוא שאיתי 32 שנים גילה אישה אחרת בחלקי לפחות
והוא שאיתנו עוד רגע 4 שנים, מתחדש בי כל כמה חודשים {לפחות כך אני מרגישה} ואנחנו מתחדשים בו כל הזמן.
ההתפשטות היא די הדדית ומפתיעה אותי כל פעם מחדש.
כל פעם שאני מרגישה שאני מתרחבת, שאני נפתחת אני מבינה שיש לי עוד ממה להשתחרר.
כמה הייתי רוצה לבטא בגוף את כל מה שמילים שלי מבטאות כשהן מוקלדות או נכתבות בדיו או בעופרת.
כשאני כותבת כל היצרים שבי משתוללים וקופצים החוצה.
הם נעמדים בתור, נדחפים, צועקים לי, גורמים לי לחיות אותם תוך כדי שאני משרטטת אותם לאותיות.
הפער הזה בין היכולת שלי להגיד כל מה שאני רוצה, צריכה, אוהבת, חושקת, מפנטזת וכו... בכתיבה
לעומת, היכולת להגיד את זה בזמן אמת לפעמים, או אפילו להוציא החוצה לאור את מה שאני מרגישה בזמן אמת
מטריף אותי
עושה בי סערות אחרות.
כשהוא מידי פעם, מצליח לקרוא את המילים שכתובות בי, זה עושה לי כל כך טוב
ולפעמים אני נשארת להתמודד עם התסכול שלי 😈
יציאת חירום אלכס טופל - קחי לך זמן
