כל פעם שאני חושבת שהגעתי למקסימום שלי, אני מגלה שאני לא.
אני מבינה שיש בי עוד רצונות ומחשבות שהן רק שלי.
ואז אני תוהה;
האם אני צריכה לרדת יותר עמוק במדרגות הנפש שלי?
האם בהתמסרות עמוקה ונקיה מותר שיהיו בקשות ורצונות?
אלה לא שאלות התרסה, הן שאלות שאני בודקת בתוכי, עם עצמי.
אחד הדברים שהכי למדתי כאן זה שלאהוב ולהיות נאהבת יש מס דרכים וצורות כמס האנשי בתבל.
למדתי שבכל נתינה יש קבלה ובכל קבלה יש נתינה.
למדתי שאני צריכה להתמלא כדי להתמסר באופן הנקי והפתוח ביותר.
למדתי שכשאני מרגישה בטוחה, אהובה, רצויה, ומוערכת (כן זה חשוב לי) אני יודעת להיות שם, גם כשחסר לי, גם כשאני זקוקה לעוד, לקצת אחר.
כשהדרך ארוכה, יש בה גם מהמורות, בורות, הרים, תהומות 🙂 ושם בצמתים הללו אני בוחנת את ההתמסרות שלי.
מאיזה מקום היא מגיעה?
מאיזה צורך?
מאיזה רגש?
אני יודעת שכשאני מביאה את ההתמסרות שלי לכרוע ברך, אני במקום נכון וטוב לי.
עדיין לא הצלחתי להבין למה, לעיתים, זה כל כך קשה לי.
בוקר טוב ומהורהר שכזה
💜